צרחה מקפיאה. שקט דממה יאוש שנאה שכחה עלבון כאב אהבה שחור.

מסתכלת מלמעלה והכל נראה שחור ,
מסתכלת מלמטה הכל נראה מתוק
כל הריבים המטופשים נראים מגוחכים
ואתה כל כך רחוק
מסתכל בכלל לכיוון שונה מכיווני

אני לא יודעת מה לחשוב חוץ מלהתמיד במחשבות ,עליך
אני מרגישה שאני מסתובבת בעולם שהקליפה שלו מכוערת כשפעם היתה יפה
אני מקווה שהכל יעלם ,
הכעס
השנאה
העצב
הכאב…
אני עומדת במקומי מרימה את ראשי מסתכלת על כל הכיתה שנעשתה לפתע שקטה
מניחה את הדפים במחברת ,
מסתכלת מבעד לחלון ,אוספת את חפצי ואומרת שלום.
אני הולכת במסדרון שפעם נראה כל כך בלתי נסבל ,
חושבת על המורים שכעת נראים יותר ויותר תומכים ונחמדים
חושבת על כך שזאת כנראה הפעם האחרונה שאראה את המקום אחרי כל כך הרבה מלחמות עם הפסדים וניצחונות ,
עם כל כך הרבה העלבות והתעלמויות
ואז אני חושבת עליך איך שפעם הייתי מחכה לשיחה ממך רק כדי לדבר על שטויות ,
עם השאלות של מה אני אוהבת/שונאת ..
שאלות בלי שום דבר כמטרה ,סתם שאלות כדי להכרה
וכעת אפילו שלום אני לא יכולה להגיד לך אחרי שגילית הכל.
אני חושבת על כל החיים שעברתי ,
על כל השינויים הרבים שעברתי

כיום אני בן אדם שונה ,
אני כבר לא הטומבוי מהעבר ששיחקה כדורגל והלכה מכות עם בנים או קללות עם הבנות ,
אני בוגרת יותר
אני מחושבת יותר ,אני מתעלמת יותר.

כיום אני הולכת בבגדים שלא חשבתי שיגעו בעורי ,
כיום אני מתאפרת כשחשבתי שלא יקרה דבר כזה לעולמי עולמים ,
כיום אני מאוהבת…
אבל אני יודעת שזה לא יתאפשר גם עם כל השינויים.

אני עולה על האוטובוס בדרכי הביתה ,
משלמת לנהג ושמע אוזניות באוזניי ,
נדחפת לכל הכיוונים
אני מוצעת את הפינה ליד הדלת האחורית בזמן שמחשבות חולפות במוחי.
'אני לא ישוב ויסע באוטובוס הזה ,אני לא ישוב ויעמוד במקום הזה'
'אני לא ישוב וידחף באוטובוס הזה ,אני לא ישוב ויראה את המסלול המוכר והרגיל'
אני הולכת במדרכה המובילה אל השדרה ,
מביטה בילדים הרצים אחרי הכדור ומחייכת נזכרת ,
כיצד פעם הייתי אותו הדבר רק עם עצב בתוכי.
הכדור מגיע אליי ופוגע ברגליי
" היי! את יכולה למסור לנו את הכדור? "
אחד הילדים קורא לי ,
אני בועטת בכדור ותחושה ישנה ומוכרת של הנאה וילדותיות עוברת בליבי
'לא ,את לא יכולה .
אין זמן בשביל משחקים שכאלה.
את בוגרת ,התנהגי כאחת!'
אמר קול בתוכי ,
של זרה שמוכרת לי אך בו בעת לא מזוהה.
אני עולה במעלית לקומה האחרונה מביטה במספרים מתחלים
,וכאשר הדלת נפתחת אני מסתכלת על השלט מעל דלת החירום
הרגל ווידוי הקומה הנכונה..
אני נכנסת מבעד לדלת הפתוחה של הדירה
שפעם הייתה רועשת ורועמת ממוזיקה וצבעים
וריחות של בישולים הקירות כבר לבנים
והמוזיקה איננה
השולחן והמטבח ריקים ,
אין איש שיבוא יחבק וישאל איך היה יומי ,
אני פוסעת אל הסלון מסתובבת בתוך הריקנות
מחפשת את הכלב שהיה נוהג לרוץ אליי עם זנב מכשכש.
"את בטוחה שאת רוצה למכור את כל החפצים הללו? ,הם יקרים מעוד גברתי "
הקפיץ הקול של מוביל רהיטים .
"כן אני בטוחה ,אין פה שום דבר שיעזור לי ,הדירה ריקה ולקחתי את הדברים הדרושים שלי"
אמרתי במבט עצוב
המסתיר תחושות של עצב
וכאב
ופחד
"גברתי על מה את מדברת !?,כל הקירות צבועים ויש פה מכשירים השווים מאות ואלפי שקלים!"
אמר האיש במבט מזועזע
"נכון ,באמת ישנם אלו.. אך מה שחשוב באמת כבר איננו"
הסתכלתי עליו במבט רך ,
יודעת שאיננו מבין.
"טפל בכל הדברים אני יגיע בעוד כשעה כדי לחתום על המסמכים"
"כ-כן גברתי"
אמר האיש מבולבל.
יורדת במעלית ,
מחשבה אחת בראשי ומאות בליבי
" מדוע אני מרגישה לא שייכת…"
מלמלתי לעצמי…
'למה כולם כעסו או היו עצובים ולמה לאחרים לא היה אכפת או שהם צחקו ופגעו?'
'למה חברתי כעסה עליי שהשתנתי?'
'למה אני לא בקשר אם חבריי?'
'למה הוא לא אוהב אותי?'
'למה אני לא עושה משהו נורא?'
אני יוצאת מהבניין לאחר שהמעלית נפתחת ורואה רק שחור למטה ולבן מלמעלה

'איפה אני?'
"יותר מידי שאלות מתוקה ,בסופו של דבר לאנשים נמאס לענות תשובות"
אמר קול לא מזוהה
"מי אתה? היכן אני ?…"
שקט.
ובאותה העת גם רעש ובלגן
'היכן אני??!מה קרה ??!'
"הלב שלה מאיץ ! הרגיעו אותה !"
" איפה אני??????"
נשמעה הצרחה המקפיאה.
שקט
דממה
יאוש
שנאה
שכחה
עלבון
כאב
אהבה
שחור.