ילדי העורבים האחרונים – חלק ד'

"מה בכלל חשבתי לעצמי?!" אלי מלמלה בכעס. היא נחתה על צוק צר וגבוה. זה הצוק שעליו היא עמדה לראשונה כשהגיעה לכאן עם ריקו. "הוא לא צריך אותי, הוא בטח לא צריך אף אחד." היא התיישבה במקומה והכנפיים השחורות שלה הבליחו ונעלמו מאחורי גבה. היא קיפלה את רגליה וחיבקה אותם, ראשה מורכן ביניהם. "זה לא מה שחשבתי שיקרה. כשריקו רק סיפר לי על הקסם ועל הסודות, אני מודה שאז הכל עוד היה חדש לי ואפילו לא ידעתי שאני מסוגלת לכך בעצמי." היא הרגישה איך גופה הופך לאט לאט לכבד יותר ויותר. היא עצמה את עיניה לשנייה וברגע הבא שהיא פקחה אותן, היא היתה על העץ שנמצא קרוב מאוד לביתה.
היא חזרה לעולם האנושי.
"אעאע ?!!"
*
אחרי ניסיונות כושלים ולחזור חזרה לריקו והאחרים היא ירדה מובסת מהעץ. אלי התחילה לצעוד בשקט חזרה אל ביתה. היא לא רצתה שמישהו ישים לב שהיא חזרה הביתה, אחרת זה רק היה מעורר שאלות ומושך תשומת לב לא רצויה.
המפתח עדיין היה באותו מקום שבו היא תמיד החביאה אותו, מתחת ללשון של פסל הברווז שעמד בכניסה. היא נכנסה לבית ונעלה אחריה את הדלת. מאז שהיא עברה לגור עם ריקו היא שכחה איך זה לחיות חיים רגילים, בלי לקום בבוקר ולראות דברים משונים.
החדר שלה היה הפוך כולו כאילו פרצו לתוכו, אך היא לא דאגה; היא היתה חוששת שמשהו קרה עם הוא היה מסודר. היא התיישבה לאט על המיטה ופרסה את השמיכה מעליה, מקיפה אותה סביבה כאילו היא בתוך איגלו. מילותיו של ריקו הדהדו באוזניה. היא כמעט לא האמינה שהוא אמר אותן.
"הוא בטח אפילו לא מחפש אותי," היא חשבה לעצמה במרירות. "אולי כדאי לי לחזור ללמוד בבית הספר…" עייפות התחילה אט אט להשתלט עליה. היא החליפה את בגדיה ולפתע ייללה קטנה נשמעה. "ביל?" היא מיהרה למטה ויצאה מהדלת האחורית אל החצר. חתול קטן בעל פרווה לבנה-ג'ינג'ית נעמד מולה ויילל. הוא התחיל להתקפל לכדור קטן והיא הבינה שהוא וודאי לרעב. ביל תמיד ידע מתי היא בבית, כך שהוא וודאי הרגיש שהיא חזרה ולכן נשאר כדי לקבל אוכל. היא הרגישה בושה על כך שהיא שכחה ממנו לגמרי. הוא בטח שוטט כל יום ברחוב וחיפש אחר אוכל.
היא הניחה לפניו צלחת מלאה באוכל וצפתה בו בזמן שאכל. כמה בנות שלמדו היתה בבית הספר עברו ליד ביתה. היא מיהרה לעבר הגדר קראה בשמן, אך הן רק הסתכלו על ביל והתקדמו הלאה.
"זה היה מוזר…" היא מלמלה. היא שמעה צלצול טלפון מתוך ביתה ומיהרה להיכנס פנימה לענות. "הלו?" היא אמרה בהיסוס. הצד השני לא ענה. "הלו?" היא חזרה על עצמה. היא שקלה לנתק ולהחזיר את הטפלון למקומו כשהיא שמעה לבסוף קול מדבר.
"היי אלי, זאת מנדי. אני יודעת שאת וודאי עדיין אצל הדודים שלך ולא בבית, אבל רק רציתי להגיד… טוב לא משנה, בטח יעבור מלא זמן עד שתשמעי את ההודעה הזאת.
בכל מקרה אני מקווה שאת נהנית שם, ביי!" השיחה נותקה והיא הביטה בטלפון בפליאה. למה מנדי לא שמעה אותי?
היא התחילה לחשוש לגבי משהו ורק כדי להיות בטוחה היא התקשרה לפיצרייה שהיא תמיד מזמינה ממנה. היא שמעה "הלו" כבר בצלצול השני. "אני רוצה להזמין פיצה," היא אמרה בניסיון להישאר רגועה. היתה שתיקה מהצד השני ו"הלו" נוסף נשמע. אלי ניתקה את השיחה.
אז עד שאני חוזרת אף אחד לא יכול לראות או לשמוע אותי?! ואוו, איזה יופי! היא התיישבה בכיסא ליד והתחילה לבכות. היא לא רצתה את כל זה. היא לא באה לריקו וביקשה ממנו שיקסים אותה, שיגרום לה לרצות לעזוב הכל, את כל מה שהיא מכירה וללכת אחריו רק כדי שבסוף היא תחזור ותהפוך לרוח.
השמש כמעט שקעה. כשהיא נרגעה מעט מהבכי היא קמה והסתובבה לכיוון חדרה. שינה תמיד עשתה לה טוב; ובכלל, אולי היא תקום מחר בבוקר ותגלה שכל זה היה בעצם חלום אחד גדול, ושריקו לא אמר את מה שאמר.
כשרגלה היתה על המדרגה הראשונה, דפיקה נשמעה בדלת.