#14

"אני אתן לך את כל המחרים שלי, רק בשביל האתמול הזה!"
"לא." הוא נד בראשו.
"למה לא?" אני שואלת, פניי נפולות.
"לא." הוא מישיר אלי מבט.
"אני מתחננת," רואים שלא. קולי יבש. הוא רואה את זה. כל היה רואה.
"רק פעם אחת!" אני צועקת.
"נא-אה."
"אני מבקשת." אני מרגישה בלב הנסדק.
"אני מצטער." פניו חסרות כל ארשה.
"אתה לא."
"נכון." הוא אומר, ומגחך קלות.
"אני מצטערת גם," אני אומרת, וסכין נוצרת מן החלל הריק ומזנקת אל ליבו החי והרוטט.
"את לא," הוא אומר, חסר נשימה, נפול על הרצפה.
"אתה צודק." אני אומרת ומגחכת. אני אקבל את כל האתמולים שארצה.