לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 15

מנקודת המבט של עמרי:
קבעתי עם כמה חברים ללכת ולשחק קצת סנוקר, על כמה בירות, סתם ביום רנדומלי. רצינו ליהנות שעות, לדבר שעות, אנחנו תמיד ככה. יש לנו חבורה של כמה חברים מהתיכון, בנים ובנות, ואני משתדל גם בחיים העמוסים האלה לטפח איתם את הקשר, אסור לי פשוט לא לזכור אותם. אני מרגיש שאני חייב את החברים של הבית, את אלה שעמדו לצידי בכל רגע הרבה לפני שהייתי מפורסם, טוב נו מפורסם אני קורא לזה..
בכניסה עצרו אותי כמה בנות וביקשו תמונה, בנות שעדיין זוכרות אותי מהתוכנית הקטנה שהצטלמתי אליה. טוב אני קורא לה קטנה כי כל מה שאני עסוק בו בימים האלה זה הדוגמנות. אני באמת מרגיש שמשרד יחסי הציבור של ג'ו לנר יכול להוביל אותי רחוק, יכול לתת לי זינוק לעולם המבוגרים, לעולם שבו נערות לא יסתכלו עליי ויבקשו תמונה, עולם שכבר קצת נמאס לי ממנו. שלא תטעו, אני אוהב את הקאסט, את הבמאי, את הרעיונות, אבל תמיד רוצים לגדול ולהיות חלק מהתרבות של העולם החיצוני, הבוגר יותר. אני חושב שבעזרת ג'ו לנר אני באמת יכול למנף את הקריירה שלי קדימה, בעזרתו ובעזרת בר..
"אחח בר.." נאנחתי בשקט קצר. חבר שלי, איתן, שמע אותי נאנח משהו ובא לשאול מה אני ממלמל. "סתם אחי יש איזו בחורה שמטריפה אותי.." אמרתי לו. זה מעצבן אותי שהיה לי קליק עם בנאדם שאני לא יכול להשיג, בנאדם שזה יהיה הדבר הכי לא אתי לעשות. אני לא מוכן לסכן את העבודה שלי בשביל מערכת יחסים שיכולה להסתיים בשנייה, אני לא מוכן לסכן שנים של התמקצעות במקצוע כדי לזרוק את זה בגלל בחורה. אני יכול להשתיק את המצפון ולשכוח ממנה, זה לא עד כדי כך קריטי. "אבל עזוב.. לא מדברים על זה עכשיו, בוא נתרכז בלנצח אותך" חייכתי אליו חיוך קצר. הוא צחק וטפח לי על השכם. אני מת עליו.
התחלנו לשחק על שני שולחנות, אני עם איתן ועוד כמה חברים, פשוט צוחקים ובין בירה לבירה מכוונים את המקל ישר אל הכדור הלבן. אני אוהב את המשחק הזה, הוא נותן לי דיוק ויציבות, זה לעבוד על עמידה נכונה, זקופה, על פגיעה בול במטרה, על ריכוז. זה נותן לי לפעמים תרפיה מדהימה. זה אחד מהמשחקים שאני הכי אוהב, ובכללי אני אדם של ספורט. הספורט הכי אהוב עליי הוא שחייה, אני שוחה מלא. הבחורות שהיו איתי לא סבלו מהגוף החטוב שהפגנתי מולן, וזה עבודה קשה, ובעזרת המון המון שחייה וחדר כושר, למרות שלחדר כושר אני כבר כמעט ולא הולך.
"אתה ממש לא פה" אמרה לי עדי, אחת הידידות הקרובות שלי.
"סתם עסוק במלא דברים במוח".
"הצילומים כבר התחילו?" היא שאלה אותי ובדיוק עברה צד בשולחן כדי לנסות לכוון את הכדור. הלכתי אחריה בצעדים איטיים.
"לא, לא קשור" אמרתי בחיוך קטן. היא נגעה במקל בכדור הלבן אבל לא הצליחה להכניס אף כדור אל החור. שיחקנו בקבוצות, יותר נכון בזוגות, שניים נגד שניים, תור תור. אנחנו חושבים שככה המשחק מהנה הרבה יותר. היא דווקא הייתה נגדי במשחק הזה.
"אתה רוצה לדבר על זה? די הרבה זמן לא דיברנו.." היא נאנחה.
"אני יודע מותק, מצטער, העבודה משגעת אותי".
"אמרת שהצילומים לא חזרו" היא אמרה לי מיד. צחקתי.
"דוגמנות" אמרתי לה. היא חייכה אליי חיוך קטן ואז נזכרה שאני מדגמן להלבשה תחתונה, מה שהעלה עוד צחוק קטן על לחיה. טוב לא נורא, אני אוהב לגרום לה לחייך. היא שאלה מה כל כך מתיש אותי בזה, חוץ מזה שהיא יודעת שימי צילום זה דבר שיכול לחרפן אנשים. אמרתי לה שאני צריך לקבל טלפון בימים הקרובים מהאחראים של הצילומים אם סיפקתי את הסחורה ושזה נורא מלחיץ אותי, ושאני מאוד מקווה שזו תהיה עבודה קבועה כי כן נכנסתי לזה. אני חושב שחלק מהסיבות שנכנסתי לזה היה בגלל בר. היה משהו באיך שהיא דיגמנה שהטריף אותי, במקצועיות שלה, בשקט העבודה שלה, בריכוז שלה. היא לא עשתה צחוקים על הסט, והיא לא נתנה לי לצאת הפושקט שאני יוצא לפעמים, והיא ריסנה אותי. פשוט הצטלמנו כמה וכמה שעות טובות, ושום דבר אחר לא עניין אותי. אני ממש רוצה שהיא תמשיך לעסוק בזה, לפחות ללקוח הספציפי הזה, היא מחדירה בי אנרגיות מטורפות.
"היום בערב נשב לשיחה?" פנתה אליי עדי בסיום הסנוקר. אני ניצחתי, אבל אני אוהב את זה נורא אז זה די ברור שאני אשקיע בזה ואהיה טוב. אני לא רוצה להשתחצן, פשוט זה אחד מהמשחקים שיותר חשוב לי לנצח בהם.
"לא יכול" אמרתי נאנח, "יש לי פגישה עם הסוכנת, אני לא בדיוק יודע למה, היא בטח רוצה לדבר על כל מיני דברים ואין מצב לי להפסיד את הפגישה. אני חושב שנדבר על הדוגמנות בעיקר, ועל חברת היחסי ציבור שנכנסתי אליה".
"איזה?" היא שאלה.
"ג'ו לנר" אמרתי מיד, "היא הרגישה שאני חייב עוד חברה שתייצג אותי ותדחוף לי את הקריירה".
"וזה יתנגש עם הסדרה?". הנדתי את ראשי לשלילה. הסברתי לה שמה שהם רוצים זה במקביל לסדרה, להכניס אותי לעולם המבוגרים, ואני מרגיש שאני באמת צריך את השינוי הזה.
"אז חלק מהמחשבות זה כנראה בגלל שנכנסת להתחייבות חדשה. העמרי שאני מכירה היה מסרב להיכנס להתחייבויות, ומסרב להיכנס למישהו שיכתיב לו איך לעבוד, כי תמיד אהבת להיות עצמאי".
"את חושבת? זה באמת זה?" שאלתי כשאנחנו צועדים לכיוון האוטו.
"אני פשוט חושבת שכמו שהכרתי אותך, לא היית מתחייב למסגרות, היית האחרון שמתנדב למשהו, היית האחרון לפעול, אבל היית פועל בשקט כי את הקרדיט היית שונא. אבל מעבר לזה, פשוט לא היית אוהב להיות בפרויקט שמישהו אחר מנהל, היית אוהב פשוט לראות להסתכל ולעזור אם אתה יכול, אבל בלי להתחייב לפרויקט הזה, בלי לתת את ההחלטה שאתה בפנים, וצריך לסמוך עלייך. כשאתה נכנס למסגרת כזו, ולחברה שתייצג אותך ותשלח אותך להמון מקומות והמון אודישנים והמון פרויקטים, זה משהו לא קל שהחלטת לקחת על עצמך ובכך להתבגר ולהשתנות. סוכן זה בנאדם, אבל זה לא מסגרת, וזה לא להיות 'מקוטלג' לחברה מסוימת. עכשיו זה אחרת".
"כבר שכחתי מהחוכמה שלך עם כל הלו"ז הזה" אמרתי לה וקירבתי אותה לחיבוק צידי, שתרגיש כמה טוב היא עושה לי עם השיחה שלנו.
"ובכל זאת אתה מוותר על שיחה עד לשעות הקטנות" היא אמרה בחיוך וקרצה לי.
"מחר?" הצעתי בחיוך. היא צחקה ונכנסה למושב לידי, הבטחתי לה שאני אקפיץ אותה הביתה.
"אצלי בסביבות הערב? נשב על קפה ועוגה?" היא צחקה.
"סגור" אמרתי לה בחיוך, "עכשיו בואי, אני לא רוצה לאחר לה".