אשמה – פרק ראשון

"אני אתגעגע אלייך אחי" אמרתי בחיוך ולחצתי את ידו של עמית. הוא חייך אליי חזרה ונכנס אל רכבו ואני הסתובבתי וחזרתי אל בייתי. נאנחתי בשקט, אני שונא את הרגע שהמטופלים מסיימים את הטיפול. שונא. אני תמיד נקשר אליהם והפרידה הזו תמיד מבאסת כי הם בחיים לא יחזרו, אף אחד מהם. טוב, אי אפשר להאשים אותם, אני היא התזכורת לאחת הטעויות הגדולות ביותר שהם עשו, ואף אחד לא אוהב לזכור את הטעויות שהוא עשה.
"Where did I go wrong, I lost a friend " הטלפון שלי צלצל.
"אנאל" היה רשום על הצג. 'והנה עוד מטופל מגיע' חלפה לה המחשבה בראשי.
לחצית על ה"ענה" וקולה לא איחר להישמע.
"נועם, מחר אני שולחת לך חדשה." אז המטופל החדש הוא מטופלת.
"שם?" שאלתי.
"שקד לוי. מקרה קשה, לא נראית כמו אחת כזאת, אבל היא אחת כזאת. אחת קשה" אמרה.
מקרה קשה? מה כבר היא עשתה?
"אוקיי. היא תגיע אליי מחר?" שאלתי.
"כן, תארגן את החדר" אמרה וניתקה.
הכנסתי את הטלפון לכיס והלכתי לבדוק את החדר שעמית בדיוק עזב.
לא הופתעתי כשראיתי שהחדר נקי ומסודר. עמית היה מאורגן ונקי. אחרי הסמים הוא כנראה היה צריך התמכרות אחרת וכנראה שזו הייתה ההתמכרות שבה בחר. טוב עדיף זה מאשר סמים.
העסק הזה די קשה, זה סוג של שמרטפות רק שמרקומן, כי אני שומר על נרקומנים לשעבר שיצאו מהמוסד גמילה שלא יקחו שוב סמים. מקצוע קשה, אבל זו העבודה שלי. האמת היא, שאני נהנה ממנה, מאד. אני לא אוהב להיות בודד, זו סוג של שריטה אצלי ועצם העובדה שיש פה מישהו בבית יחד איתי, גם אם רק לתקופה מסוימת זה נהדר בשבילי, ולרוב הם אנשים אדירים שפשוט סטו לרגע מהדרך. קורה.
קרקור בטני קטע את מחשבותיי על עבודתי וגרם לרגליי להתקדם אל עבר המקרר.
תיקון, לעבר המקרר הריק.
שיט.
הסתכלתי על השעון – 16:30. יש לי זמן. במהירות התקדמתי אל חדרי שבקצה המסדרון, החלפתי את החולצה, ויצאתי משם באותה מהירות שבה הגעתי.
לאחר כשעתיים וחצי מצאתי את עצמי מתקשר אל דנה אחרי שכבר סיימתי לסדר את הקניות. לאחר כרבע שעה דנה הגיעה.
לאחר כשעה אחר כך מצאתי את עצמי נרדם כשדנה לצידי. אני יודע שזה מוקדם אבל מחר באה אליי מטופלת חדשה וזו לא אשמתי, גברים בנויים ביולוגית להירדם אחרי סקס.
–
"טוק-טוק-טוק-טוק-טוק" נשמע מכיוון הדלת. נאנחתי. למה אנשים לא מבינים רמזים? אם במשך רבע שעה מישהו לא פותח לך את הדלת אז כנראה שאף אחד לא בבית! אחרי עוד שתי דקות קמתי והלכתי לפתוח את הדלת. בדרך ראיתי את הבלגן שאני ודנה עשינו אתמול, מזל שעמית לא כאן, הוא היה מתחרפן הבחור.
"תראה בן אדם א-" התחלתי את נאומי ונקטעתי על ידי דמותה של בחורה צעירה שלא הכרתי מעולם.
"אדוני… אתה קצת ערום" אמרה בזמן שלחיה קיבלו צבע האדמדם, האמת שזה ממש מחמי- רגע היא אמרה שאני ערום?!
במהירות הורדתי את מבטי וגיליתי שהעלמה הצעירה צדקה.
כיסיתי את איברי במהירות עם ידיי, עכשיו היה זה תורי להסמיק.
"סליחה על זה גברת…?" שאלתי אותה. מי היא בעצם?
"לוי, שקד לוי. המטופלת החדשה שלך" אמרה. שיט. יופי של קבלת פנים נועם. יופי של קבלת פנים.