Let me go- פרק 19
בנותתת!!
אז ככה, תודה רבה על התגובות, אני מאוד מצטערת שאני לא יכולה לכתוב לעיתים קרובות, אבל אני לא מפסיקה לרגע לחשוב על הסיפור, אני כבר תכננתי את הסוף וכל הסיפור כבר בנוי אצלי בראש.
אוהבת אתכן מאוד, הדעות שלכן מאוד חשובות לי!
פרק 19-
נמ אנג׳ל-
התעוררתי בחמש. זה עוד לא ממש בוקר, אבל הייתי מורגלת לקום בשעה כזאת. כל החצי שנה שחייתי בבקתת העץ הייתי מתעוררת בחמש ואפילו לפני זה, אהבתי את החושך של השעות המוקדמות של הבוקר, זה סיפק לי איזושהי נחמה, לראות את הזריחה ולדמיין דברים טובים שיעסיקו אותי לזמן קצר.
התארגנתי, וראיתי שכולם מתארגנים כבר מעכשיו, לחוצים, עייפים, אבל בפנים כולם יודעים שבשבועיים האלה אנחנו נהנה כמו שלא נהנינו ממזמן. בשש כבר כל הצוותים יצאו, כולל אני ושון, שנסענו באוטו שלו.
״אני מת להשתחרר קצת, נמאס מהשגרה המחורבנת הזאת!״ הוא אמר לי תוך כדי נסיעה. היה אפשר להבחין בקלות שהוא ממש לא טיפוס של בוקר, הוא היה עצבני מהרגיל.
״אבל תבין, אם כל יום היו לך ריגושים ודברים מעניינים לעשות אז הדברים האלה כבר לא היו מעניינים.״
הוא גלגל עיניים, ״לא יודע. מה שאני כן יודע זה שאני הולך לנצל כל שנייה שם.״
״גם אני״ הסכמתי.
״לאן הולכים?״ שאלתי אותו.
״לסופר ענקי, הכי גדול באנגליה. יש שם הכל.״
״מה אנחנו הולכים לקנות שם?״
״לא יודע. בטח ממתקים, חטיפים.. את יודעת, טיול.״ הוא אמר ואני הנהנתי.
היה שקט. חשבתי לעצמי שזאת הפעם הראשונה שאטייל בעולם בלי 20 אחים ואחיות שאני צריכה לשמור עליהם עם אחותי בלה אבל כל העבודה נופלת אך ורק עליי, ועם זוג הורים דביקים ומאוהבים שאפילו לא אכפת להם שבין היתר יש להם ילדים בני שנתיים, שנה, ואפילו חצי שנה שהאחריות עליהם מוטלת על זוג בנות לא מספיק מנוסות, שהגדולה מביניהן שמה פס גדול, ואז היה הכי קל להגיד שהפחות גדולה מביניהן אשמה כשמשהו קורה. ולמרבה הפלא, זאת תמיד הייתה אני. בגלל זה הקשר בין אבי לביני היה הקשר הכי דל מבין כל האחים, לפעמים הרגשתי שהוא שונא אותי, שאני מעוררת בו בחילה. אבל זה לא היה אכפת לי. אמא שלי העניקה לי אהבה יותר משכל אחד היה יכול להעניק. הייתי הבת המועדפת עליה, מכל בחינה. אהבתי אותה נורא, היא שימשה לי דמות אם, דמות אב, אבל בעיקר חברה שיכולתי לסמוך עליה.
״הלו? את יוצאת?״ שון נופף בידיו מולי, מעיר אותי מהזכרונות.
״כן בטח״ אמרתי בחיוך.
״מה כן בטח? כבר חמש פעמים אני קורא לך ואני עשר סנטימטר ממך!״ הוא אמר עצבני מעט, חייכתי.
״מה את מחייכת?״ הוא התעצבן ואז הבעת הכעס שלו הפכה לחיוך, החיוך המפורסם, תרתי משמע, עם הגומות שלו.
יצאנו מהאוטו, הסתובבנו בסופר, הוא היה גדול מכל סופר אחר שראיתי או ביקרתי בו.
אני ושון בדקנו איזה דברים כדאי לקנות, מה יאכל ומה יזרק לפח, מחירים, איכויות.
״אתה מומחה באוכל, אה?״ שאלתי אותו תוך כדי שאני מעמיסה חטיפים בעגלה.
״כן, אני אוהב לבשל.״ הוא אמר, מעמיס גם הוא.
״אתה נראה טיפוס יותר של ספורט, אתה יודע?״
״אני קפטן של הנבחרת בכדורגל של הבית ספר, שכחת?״
״לא שכחתי, אבל רואים שבישול זה יותר.. הקטע שלך.״ הוא גיחך.
״איך אפשר לראות את זה?״
״לא יודעת. אולי בגלל שאתה מתעקש לבשל בערב במקום לאכול בחוץ?״ שאלתי והוא גיחך שוב.
״לא יודע, אני לא אהיה עכשיו שף או משהו.״ הוא אמר תוך כדי שהלכנו למחלקה של הקוסמטיקה. ידעתי שזה התחום שלי, לא סתם הם הביאו אותי לכאן. התחלתי לבדוק סבונים, להריח, לראות.
״תשים בעגלה דברים שאתם הבנים משתמשים, חוץ מסבונים״ הוריתי לו.
״זה נראה כאילו לך אין תחום מיוחד״ הוא אמר פתאום.
״אין לי באמת. אני לא משהו בלימודים, ואין משהו שאני עושה בהצטיינות ביום יום.״
״אולי בעבר שלך היית טובה במשהו, חייב להיות משהו שאת טובה בו.״
״בייביסיטר״ עניתי בסוג של אינסטינקט, שיט מה עשיתי. עכשיו הוא לא יבין והוא ירצה שאני אסביר לו למה. ואי למה אני כזאת מפגרת…
שתיקה.
איך זה הגיוני? אם הייתי שומעת ממישהו שהוא טוב בבייביסיטר הייתי שואלת מה זאת אומרת. טוב נו, שיהיה, מתנה מאלוהים.
עברו יותר מארבע שעות כשהיינו בסופר, היה אסור לנו לשכוח או לפספס משהו.
״אני רעב מת״ שון אמר כשיצאנו מהסופר סוף כל סוף, עם 3 עגלות מפוצצות.
״הביתה או בחוץ?״ שאלתי, פתאום גיליתי שגם אני גוועת.
״בחוץ?״ הוא שאל, הנהנתי.
הלכנו למסעדה יפנית, הזמנו סושי. זה הזכיר לי כשהייתי ביפן עם ההורים שלי ובלה לבד, הקטנים היו עם מטפלת. הסתובבנו בשווקים הכי גדולים ביפן, ראינו את התרבות היפנית, ראינו עולם.
״אתה מתגעגע להורים שלך?״ שאלתי פתאום. זה היה סוג של אינסטינקט, מחשבות על אמא.
״לא במיוחד, אף פעם לא הרגשתי שהם ההורים שלי. הם לא דאגו לי, לא עניין אותם כלום.המזל שלי היה שהיה לי מספיק שכל לחשוב מה נכון לי, זה מה שהציל אותי.״
״אתה לא מתחרט שעזבת אותם?״
״לא. להפך, שמח. אם לא הייתי עוזב אותם הייתי רק מתדרדר. ממי הייתי לוקח דוגמה? מאמא שלי, שהיא בעצם זונה, או מהאבות שלי, ששלושתם מסוממים ושיכורים כל הזמן, ורק מחפשים את אמא שלי? הם בעצמם שונאים אחד את השני.״
״זה עצוב. יש לך אחים?״
״כן, שניים. הגדול ביותר הצטרף לאבות שלי, והאמצעית ברחה, לא איתי אבל ברחה. אני לא בקשר איתם.״
״אני שמחה באיזשהו מקום שאתה רחוק מהם. רק לחשוב שהיית יכול להיות כמוהם, עבריין, מסומם.. לא בדיוק מודל לדוגמה.״
״לפעמים אני מרגיש קצת שאני מתחרט, עצוב שאין לי את התמיכה הזאת כמו שיש לרוב הילדים.״ הוא אמר ועצבות הייתה על פניו.
״בוא נשנה נושא״ אמרתי בחיוך, אבל עדיין ארשת פניו הייתה רצינית.
״אני מצטערת, אוקי? לא התכוונתי לזה.״
״את לא צריכה להצטער, להפך, אני זה שצריך.״ למה הוא צריך להתנצל בפניי? הרמתי גבה, אך הוא לא שם לב כי פניו היו מורכנות. החלטתי לעזוב את הנושא.
שאר הארוחה הייתה שקטה, כל אחד והמחשבות שלו. ליתר דיוק- שון עם המחשבות שלו.
״אז אתה מתכוון לשתוק עוד הרבה?״ אמרתי כשכבר התחילה להימאס עלי השתיקה שלו.
״אני חושב על זה, אני מתכוון, על מה שדיברנו.״
״תדחיק את המחשבות, מה שהיה ה..״ התחלתי לדבר אבל הוא קטע אותי,
״לא. את זה אסור לי להדחיק. אני פשוט הבנתי שאני כן באיזשהו מקום צריך אותם למרות שהם לא ממש טובים אלי ושהם לעולם לא תמכו בי והכירו בי ממש בן שלהם.״ גיחכתי.
זה כל כך מוכר לי עד כדי גיחוך. כמו שון, גם אבא שלי לא הכיר בנו הילדים שלו, פשוט נתן לנו להתמודד עם החיים לבד, כנגד כל הסיכויים. הוא הכיר בנו כ20 ילדים זרים, ורק לבלה הוא נתן יחס מיוחד, אהב אותה כמעט כמו שאמי אהבה אותי. הוא אפילו לא הסכים לאף אחד מלבדה לקרוא לו ׳אבא׳ אלא רק בשמו הפרטי. אבל להבדיל, אמי לא נתנה לכל השאר יחס קר, אלא להפך, יחס חם ואוהב. בניגוד אלי אבא שלי לא יכל לסבול אף אחד, במיוחד לא אותי. הוא לא העריך את העזרה שנתתי להם במשך שנים על גבי שנים, אפילו אמי לעיתים קראה לו רשע.
״מה אתה תעשה עם זה?״
״אולי אני אבקר אותם יום אחד. אבל זה יהיה כשאני אהיה מבוסס, זתומרת, עם משפחה.״ הנהנתי. הבנתי אותו, אולי זאת הפעם האחרונה שיפגוש אותם בכל חייו, אז לפחות להביא להם נחת, שיש להם נכדים וילד נשוי ומאושר. אבל לפי מה שהוא מספר, לא הייתי עושה את זה. חבל לטרוח להגיע עד לשם בשביל אנשים שלא אכפת להם. זה בדיוק כמו שאני אבקר את אבי עכשיו, אם הוא לא טרח להתקשר או לחפש אותי, אין סיבה שהטרחה תבוא ממני. וגם כשאבוא, היחס שלו לא ישתנה כלפיי, לעולם. לא משנה אם אחצה אוקיינוסים בשבילו, הוא תמיד יהיה האדם הנוקשה שמאז ומתמיד הכרתי. אני עדיין לא מבינה איך זה יתכן שהוא לא שמר על קשר עם בלה בשנתיים שהיינו רחוקים ממנו, כנראה היא הייתה הרע במיעוטו עבורו.
״אני מקווה שיהיה להם מספיק שכל לקבל אותך בברכה. אני לא יודעת מה עם אחותך, אבל לפי מה שאתה אומר אחיך לא יביא להם גאווה. לפחות אתה תהיה להם נחמה אם הם שפויים.״
״הם לא. והם גם לא יקבלו אותי בברכה.״ נאנחתי, כאב לי עליו, אבל לפחות יש לו משפחה, לא משפחה משפחה, אבל משפחה.
״נזוז?״ הוא שאל. הנהנתי.
קראנו למלצר ויצאנו לאחר ששילמנו.
״עוד מעט נהיה בברזיל. אתה מאמין?״ ניסיתי לשנות אוירה קצת.
״בטח מאמין..אני כבר מדמיין איך אני הולך לראות את כל הברזילאיות!״ הוא אמר, גילגלתי עיניים.
״בנים..״ נאנחתי.
״לא ואתם הנשים יותר טוב.. כל היום לקים ואיפור ועקבים.. למי אכפת מזה.״
״אכפת.. למרות שאני לא כזאת.״ הוא גילגל עיניים.
״גברים מתבססים על דברים חומריים, לא שטויות שלא יעזרו לנו בכלום כמו איפור.״ גיחכתי.
״בלי האיפור והשטויות שלא עוזרות לנו בכלום,״ גיחכתי, ״אתם הגברים לא הייתם כל כך אובססיביים אלינו.״
״אנחנו לא אובססיביים בכלל!״ הוא אמר, גיחכתי.
״שמענו.״ אמרתי וצחקתי, והוא רק גילגל עיניים.
כשחזרנו הביתה ראינו את כולם בסלון, מותשים לגמרי, מאופסי כוחות.
״או! הנה אתם, כבר חשבנו..״ ג׳סי התחילה להגיד אבל שון תקע בה מבט רצחני ביותר שגרם לה להפסיק באופן אוטומטי. אני ושון התיישבנו, כשכולם לא מפסיקים להביט בנו.
״טוב נו מה נתקעתם?״ אמרתי וכולם חזרו לעניינים שלהם. שון הביט בי ומשך בכתפייו.
״אתם מתאימים״ שר אמרה לי כשארגנו את כל הדברים, היינו רק שתינו, השאר ארגנו דברים אחרים.
״אנחנו לא! תפסיקי כבר!״ אמרתי לה והיא רק צחקה. גילגלתי עיניים.
״טוב נלך לישון קצת עד הטיסה?״ הצעתי. כשראיתי שהשעה כבר 7, וב9 אנחנו חייבים כבר לצאת.
״בטח אחותי.״ היא אמרה והלכנו לישון בסלון.
קמתי אחרי חצי שעה, לא הצלחתי לישון, החלטתי להתארגן, ועד שאסיים אעיר את כולם.
התרחצתי, לבשתי ג׳ינס קצר אדום וגופייה שחורה גם הכיתוב forever young ונעלי ואנס שחורות, דאודורנט, בושם והייתי מוכנה. אני לא מהפרינססות שמתארגנות במשך שעות. סך הכל לקח לי 45 דקות.
מיהרתי להעיר את כולם, למרבה ההפתעה הם התארגנו במהירות שיא, אולי כי הם כל כך ציפו לטיסה.
בתשע, כמו שתיכננו, כבר היינו במונית לשדה התעופה לוטון בלונדון. דיברנו כל ההתרגשות הגדולה, הבנים פינטזו על הברזילאיות והפינטוזים נעצרו על ידי הבנות הקנאיות. דני ואריק הסתכלו על שון בקנאה, הוא חופשי, יכול לעשות מה שהוא רוצה.
״שון, הרווחת אחי.״ דני אמר וטפח בכתפו.
״כן אה? חופשי ומאושר.״ אריק הסכים איתו.
״לא לעוד הרבה זמן.״ קנדל אמרה, וכולם הביטו בי, חוץ משון, שהביט בקנדל בשנאה. מאז שג׳וש עזב הוא לא סובל אותה.
״אני ושון לא מאוהבים. זה שלשנינו אין בני זוג לא אומר כלום!״ התגוננתי.
״לא אמרנו כלום. זה שהבנת שזה עלייך זה רק מוכיח ההפך!״ דני אמר, ממזר.
גילגלתי עיניים.
״רגע, לא הבנתי דני, אני לא מספיקה לך?״ שר אמרה.
״מה פתאום דארלינג, את הנסיכה של החיים שלי, מה פתאום?״ הוא אמר וחיבק אותה, היא חייכה חיוך מרוצה והסמיקה.
ג׳סי גם חיכתה לאיזושהי התנצלות מאריק, שלא הגיעה, הוא רק בהה בנקודה מסוימת, לא ברורה. היא כיכחה בגרונה, לרמוז לו. אפילו דני קלט, ומרפק את אריק שלפתע התעורר מהחולמניות שלו.
״מותק, אף ברזילאית לא שווה אותך.״ הוא אמר לאחר כמה רגעים של חשיבה מה הוא עשה לא בסדר.
דני ושון התינוקות צחקו. לעומתם, ג׳סי בכלל לא נראתה משועשעת, אלא כועסת, מאוכזבת, לא מסופקת מהתשובה של אריק.
סימנתי לדני ולשון להפסיק לצחוק כשראיתי שאריק מתחיל לצחוק איתם, מה שגרם לג׳סי להתעצבן עוד יותר. הם הפסיקו, וכך גם אריק.
כולם ניסו להעביר נושא, להשכיח מג׳סי את מה שקרה. במשך כל הנסיעה דיברנו, וצחקנו בינינו, חוץ מבלאק וקנדל, שכרגיל היו בפינה והתלחששו, לפעמים התמזמזו. בקיצור היו דביקים, דביקים מדי.
המונית נעצרה, וכולנו ירדנו ממנה במהירות, שילמנו, הוצאנו את המזוודות, ונכנסנו לשם. טיילנו שם, דיברנו אחד עם השני, כל אחד סיפר על השדות תעופה בהם היה, חוץ מקנדל ובלאקי שלה, כרגיל, וג׳סי, שאמנם הייתה איתנו אך נשארה כועסת וכמעט ולא אמרה כלום מאז מה שקרה במונית.
לבסוף הגיע הזמן שלנו לעלות על המטוס, ישר עלינו.
המושבים במטוס היו מסודרים בשלישיות, בצד של החלון שון ישב, אני באמצע ובצד השני ישבה ג׳סי, שסירבה לשבת ליד אריק. בשלישייה לידנו ישבו שר, דני באמצע ובצד של החלון אריק. וקנדל ובלאק ישבו בסוף המטוס, גם אם היו יושבים לידנו ההרגשה הייתה אותה הרגשה, שהם רחוקים.
חשבתי על הפעם האחרונה בה הייתי במטוס, משיקגו ללונדון. להבדיל, הטיסה הזאת התקיימה מרצוני ומיוזמתי ומיוזמת שון, ואני נוסעת עם האנשים הכי יקרים לי נכון לחודש האחרון. בטיסה הקודמת טסתי מחובתי, לא רציתי לנסוע, רציתי להישאר. גם לא היה לי אף אדם חשוב ויקר לי, טסתי לבד, וגם לפני שטסתי לא נפרדתי מאף אדם, חוץ מהשוטר ההוא שהכרתי במשך כשעתיים לפני הטיסה, וגם איתו לא ממש נפרדתי, אפילו את שמו ידעתי רק לאחר שקראתי את שמו על פתק שנתן לי, ואז הוא כבר היה רחוק ממני.
הבנתי פתאום, שהטיסה ההיא כל כך הועילה לי. בלעדיה לא הייתי יכולה להיות כאן עכשיו, בטיסה לברזיל. אבל האמת- שהטיסה פחות מעניינת אותי- אלא האנשים שבה, אנשים שבפעם הראשונה בחצי שנה האחרונה- היו חשובים לי, לא משנה שהם לא יודעים עלי שום דבר אמיתי, אבל הם יודעים על קיומי, אם אני אלך יום אחד, אני בטוחה שרובם יבחינו בהבדל ואני אהיה חסרה להם.
אולי זה היה רק לטובה שהאדם ההוא החליט לבוא אלי ביום חורפי אחד. אולי אני לא באמת מתחרטת שעזבתי.
תגובות (5)
אין לך על מה להצטער,הפרקים שלך שווים הכל!
זה היה פרק מושלםםםםםםםם
תמשיכי!!
אוהבת,שיר ♥♥♥
(זאת SHIR M)
דרך אגב….אני אשמח אם תקראי את הסיפור החדש שלי במשמש הזה.
לא ראיתי שהמשכת
תמשיכייייייי
תמשיייכיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי
היייייייי גם אני לא ראיתי שהמשכת!!!
תמשיכי דחוף זה כזה מושלם!!
הייתי חייבת להגיד לך שאת באמת מרגשת אותי בתגובות שלך, זה בכלל לא מובן מאליו! תמיד כשאת מגיבה עולה לי חיוך מטופש על הפנים, תודה רבה רבה אוהבת מלא והעלתי פרק חדשששששש