החיים של פול. פרק 2

בינתיים באי הנסיך אדוארד עמדה אישה בעלת שערות שיבה ופנים סמוקות.
בידיה החמות החזיקה חבילת עוגיות שאפתה בשביל פול, שלא הגיע.
"סליחה עברה פה רכבת?" שאלה בחשש ועיניה דמעו כאשר שמעה שאכן הרכבת עברה.
היא נשארה בתחנה מספר דקות נוספות, רבע שעה, ואז החליטה שכנראה פול הגיע לפניה ואולי הוא הלך לביתה והיא לא שם.
זו הייתה סבתו של פול שאנשי האי נהגו לקרוא לה 'זהבה' מפני שערה שהיה פעם כזהב.
היא הייתה אישה טובה ודאגה לפול, הרי הוא נכדה. הכינוי זהבה לא התאים לה באותו הרגע כי היא נראתה כמו מי שהזדקנה בחמש שנים נוספות.
לבסוף היא קמה ומיהרה ללכת אל ביתה בתקווה נואשת שפול הקטן עוד שם.
____________

פול נסע בדרכים, הוא נלחץ יותר כאשר הגשם החל לרדת שוב והוא בכלל הצטמרר כאשר הברד החל לרדת. "אני חושש שירד שלג היום כך שנצטרך לחזור אחורה לאכסניה, וזה ייקח עוד שעתיים נסיעה ולילה ירד על פנינו." אמר האיש שנהג בעגלה.
פול נאנח והחליט שעדיף שיעשה משהו, אך מה יכול לעשות ילד קטן בעולם כה גדול?
לבסוף הם הגיעו לאכסניה והנהג עיבד סבלנות כאשר השלג בחל לרדת.
בגלל הילדון הזה נמות כולנו, חשב לעצמו האיש ברוגז. בגללו אשתי לבד בבית עם הילדים ואני לא אראה אותם שבוע לפחות!
פול יכל לנחש שכך חושב האיש, הרי פניו הזעופים והתנהגותו כלפי פול הסגיר כל רגש.
"אני מצטער אדוני." ניסה להרגיע את הרוחות.
"אה? אה, כן." האיש אמר בנימה עצבנית והלך לישון, מה שפול לא עשה.
פניו הילדותיות נראו רצניות לגילו כאשר הוציא מזוודה נוספת מין הארון וארז בה שמיחה חמה, כרית, מעיל עור ישן ( שלא היה של אף אחד), כמות גדולה של אוכל ושתיה.
על השאר היה במזוודה שהביא איתו.
השלג ירד בלי הפסקה המון זמן ונראה כי לא יפסיק, הוא נצץ על העצים כאשר עגלה נוספת עברה על יד המקום והפנס האיר אותו. "להתראות…" אמר פול בשקט לאיש היושן, אך כאשר ראה כי הבעת פניו נותרה זעופה, פול הצטמרר ולחש, "שלום ולא, לא להתראות."
ויצא מהר החוצה.
פול מיד הרגיש בחסרונו של החום והאור באכסניה, הוא אפילו החל להתחנן אליהם.
האוויר היה קר למרות שהשלג ירד ביותר מתינות הפעם ולא כסופה, פול גם שמח שהשלג לא ירד כל כך חזק מלפני שעה. "אני יכול לדמיין את השלג שהיה." לחש פול ושערו הזהוב והבהיר נע כאשר פול טלטל ראשו בחוזקה. "אני יכול."
פול הצליח לעבור רק מאה מטר תוך חצי שעה, הוא עצר כדי להתפעל מהנוף ולזלול חצי סופגניה שלקח איתו, היא הייתה מצופה בשוקולד .
פול ניסה לרוץ, הוא הרגיש פחד נורא שלא יגיע בזמן לסבתו והיא תבכה ומי הוא שיגרום לה לבכות ?! פול החל לרוץ בשיא כוחו ודמעות ייאוש התגלגלו על לחיו הסמוקות.
"סבתא!" צעק פול. "סבתא!" פול נפל על השלג ובכה עד שנירדם כשהשלג מכסה את גופו העדין.