חצי רגל באדמה – פרק 6

פרסי הסביר לי בפעם המאה את הסכנות שבכך שאני מדברת עם בחור שאני בכלל לא מכירה.
"אני כבר די מכירה אותו" אמרתי והבטתי לכיוון חדר השינה של אימי. "ויכולת להגיד לי שאתה בא. היא לא אוהבת שכולם באים לפה"
"כולם?" הוא שאל.
"אתה, לוקאס…" אמרתי, "אתה יודע, חבר'ה מהמחנה"
הוא הנהן, "אז אמרת שהוא חצוי?" הוא שאל
"ככה הוא סיפר" אמרתי, "ואני נוטה לתת אמון באנשים בשונה ממישהו שאני מכירה" נתתי בו מבט מאשים ואז פיניתי את הכלים המלוכלכים מהשולחן
"אני נותן אמון באנשים!" הוא אמר
"אחרי שהם מצילים אותך?" שאלי בחיוך ופתחתי את הברז. מתחילה לשטוף את הכלים, "בחייך פרסי, תבטח בי. אני יודעת מה אני עושה. הוא אפילו סיפר לי על ההרפתקאות שלו"
"אה, באמת?". לא אהבתי את הלגלוג בקול של פרסי.
אבל בכל זאת הגבתי: "כן, באמת. זה כתוב לי איפשהו על המחשב. אתה מוזמן לחפש"
פרסי פנה אל המחשב ופתח את הקובץ. עם כל רגע שעבר המצח שלו התכווץ מעט יותר.
"אמה, יש חורים בסיפור של הנער הזה" פרסי אמר
גמרתי לשטוף את הכלים ונעמדתי מאחוריי פרסי כשאני מנגבת את ידיי. "תראה לי"
עברנו ביחד על הסיפורים של תומאס ולאט- לאט פרסי הראה לי טעויות שונות וחורים בסיפור או ברצף הסיפור.
"אז למה שהוא ישקר לי?" שאלתי בשקט והבטתי במשך בתחושה נוראה. גיליתי למישהו את כל הסודות של החצויים בלי בכלל לחשוב שמשהו לא בסדר. סיפרתי לו סודות של המחנה. התיישבתי על הרצפה בתחושת אשמה. "אני כזאת מפגרת" מלמלתי והנחתי את ראשי בין ברכיי.
"את לא מפגרת" פרסי התיישב לצידי על הרצפה, "את נהדרת. את פשוט רוצה להאמין שהבחור הזה הוא חצוי. לא משנה מה הסיבה"
"זה היה נשמע כל כך אמיתי" אמרתי בשקט, "הוא אפילו היה נראה כמו כל אחד מבני אתנה. הכל התחבר בצורה מתאימה כל כך…"
"הי, זה לא נורא" הוא אמר, "אני חוזר למחנה עכשיו. אני אדבר עם כירון ואעדכן אותך"
הנהנתי. "תמסור ד"ש לכירון" אמרתי בחיוך
"בטח" הוא אמר וקם על רגליו. "עכשיו בואי, קומי" הוא תפס בידי ועזר לי לקום.
"בעוד שבועיים מתחילה חופשת הקיץ" אמרתי, "זה לא הרבה זמן בשביל פעם הבאה"
"לא הרבה" הוא הניד בראשו, "תשמרי על עצמך, אמה"
"גם אתה" אמרתי והבטתי בו פותח את הדלת, "ביי פרסי"
הוא חייך בתגובה ויצא אל הלילה.
התיישבתי מול המחשב ושאלתי את עצמי למה הייתי כזאת מפגרת. בדיוק כשהתכוונתי לכבות את המחשב וללכת לישון הסטטוס של תומאס הבהב והודיע שהוא מחובר.
"היי אמה" הוא כתב, "את פה?"
החלטתי לקחת את הסיכון ולענות לו. אבל לא התכוונתי להיות נחמדה. "למה שיקרת לי?" שאלתי
"וואו. אז הערב שלך לא היה נחמד במיוחד. מה?" הוא שאל כנראה בחיוך אבל אני כעסתי.
"גיליתי כמה חורים בסיפורים שלך. שיקרת לי" כתבתי, "למה? אתה בכלל חצוי?"
ההיסוס שלו הוכיח לי שאני צודקת. הבחור הזה אפילו לא חצוי. עכשיו הכעס שלי הפך למשהו אחר: שנאה.
"אני חושבת שאין לנו יותר על מה לדבר" כתבתי בזעם ולפני שהוא הספיק לכתוב משהו סגרתי את הסקייפ ומיד אחר כך את המחשב.
"אולי אני צריכה להיות כמו פרסי" אמרתי לעצמי, "לא לבטוח באף אחד שאני מכירה"
"אבל אז את לא תהיי את" קולה של אימי אמר
חייכתי, "כן. אבל אז אני לא אגרום למשהו מסוכן בקרב החצויים"
ואז ראיתי את זה, המבט אצל אמא שלי כשהזכרתי את המחנה. המבט המפוחד ובכואב.
"את עושה את זה שוב" אמרתי והתרחקתי מהחיבוק שלה
"עושה מה?" היא שאלה
"את לא אוהבת את המחנה שלי" אמרתי, "או א החברים שלי שבאים לבקר אותי. למה?"
"זה לא קשור למחנה" היא אמרה וניסתה לחייך אבל לא הצליחה, "תראי אמה, כירון התקשר אליי"
או- או.
"מה כירון רצה?" שאלתי
"הוא חושב שלא כדאי שתגיעי אל המחנה הקיץ" היא אמרה, "הוא בטוח שיהיו צרות"