גבולות החלל האינסופי (ניסיון) – דוקטור הו
"אני כל כך אוהבת כנסים" אמרתי באושר אני וידיד שלי דני נכנסו אל הרחבה הגדולה, והדהודים של התרגשות ודיבורים הציפו את אוזניי מכל מקום.
המקום היה מלא בדוכנים של דברים מגניבים שאפשר לקנות בהם חפצים, הרצאות בכל פינה על נושאים מעניינים ועוד.
המקום הזה היה יכול להיות מושלם אילו לא היה צריך לחכות במשך ארבעים דקות בתור כדי להיכנס לשירותים.
"אני ממש שמח שבאנו הפעם מאדי, בכנס הקודם פיספסנו הפתעה ממש ענקית"
"כן זה היה ממש מבאס," הסכמתי. כולם יודעים מה היה בכנס הקודם. התסריטאי הראשי של דוקטור הו הגיע והראה הצצה בלעדית שאפילו לא הספיקה להידלף לרשת. כולם היו כל כך בשוק ומאושרים. אבל רק אני ודני היינו מאוכזבים כל כך שלא באנו "אבל אני מקווה שיהיה איזושהי הפתעה מעניינת גם בכנס הזה"
"כדאי להם!" קרא דני בציפייה "קנינו כרטיסים חודש לפני כי היה לחץ מטורף והמחיר היה השנה פי שתיים יותר יקר!"
הינהנתי בהסכמה. השנה באמת הכרטיסים היו יותר יקרים, ומשום מה מכרו את הכרטיסים מוקדם מהרגיל, כך שכולם היו בלחץ לקנות אחד.
"אני חושב שאלך לשירותים לפני שיהיה לחץ שם. באלך גם לבוא?"
"לא," ביטלתי את הצעתו הנדיבה "אני חושבת שאסתובב קצת"
"בסדר," חייך דני "נראה אותך אחר כך".
דני הסתובב והלך הסתכלתי על דני הולך אל תוך ההמולה וחייכתי לעצמי, אי אפשר שלא לאהוב את דני. יש לו לב טוב והוא גם נראה לא רע בעיני. מאז שהכרתי אותו הוא היה מסתובב עם תספורת של הדוקטור האחת עשרה. הוא היה משוגע על דוקטור הו בדיוק כמוה, ולמרות שהוא לא היה מקובל העדפתי להסתובב איתו. היו לנו את אותם תחומיי עניין ואהבתי להיות איתו, לא הייתי צריכה להעמיד פנים שאני מישהי שאני לא. ילדים בבית ספר קראו לנו הזוג החננות המלכותי, אבל לא היה לנו אכפת. רוב הילדים בקושי העניקו לנו תשומת לב וזה מה שרציתי מההתחלה, כמה שפחות למשוך תשומת לב.
החלטתי להסתובב בדוכנים. דני כרגיל התחפש לדוקטור האחת עשרה, אהבתי את איך שהעניבת פרפר יושבת עליו, במיוחד התרבוש. רק שהבעיה המרכזית הייתה שלא היה לו סוניק סקרודרייבר. ולכל דוקטור יש אחד כזה.
פילסתי את דרכי דרך ההמון בחיפוש אחר סוניק סקרודרייבר בשביל הידיד שלי. הערכתי את דני בגלל שהוא לא התבייש להיות מי שהוא, ורציתי לקנות לו מתנת יום הולדת מוקדמת ולשמח אותו.
אנשים מעכו אותי על ימין ועל שמאל, ורציתי לצרוח. אבל ניסיתי להישאר רגועה, אחרי הכל אני אוהבת כנסים. מהסיבה הפשוטה שכל האנשים שחושבים מרגישים ואוהבים את אותם הדברים כמוה מתכנסים במקום אחד.
"אני יכול לעזור לך?" שאל קול של ילד
"הסתכלתי בצד ולפתע ראיתי דוכן שלא שמתי לב אליו קודם. כאילו הוא פשוט… הופיע.
על הדוכן היו כל מיני חפצים מרשימים להפליא בדיוקם לתוכנית. אם הייתי יכולה הייתי נוגעת בהכל אבל פחדתי לשבור משהו מרוב שאני מגושמת.
"אל תתביישי" אמר אותו קול שוב.
הסתכלתי על בעל הדוכן. זה היה ילד בין שש עשרה. שבע עשרה לפחות. הוא לבש תרבוש ועל חותם אפו היו משקפיים מרובעים עם מסגרת עבה בצבע שחור.
היה לו פריט אחד מכל דוקטור אפשרי. היה לו צעיף ארוך וצבעוני מעיל אופנעונים שחור, היה לו אפילו סלרי בידו הימנית, מטופף בה על השולחן בהיסח הדעת.
המראה המוזר הזה הכאיב לי כל כך העיניים, אבל לא יכולתי שלא לחייך. "כן, אני מחפשת סוניק סקרודרייבר של הדוקטור האחת עשרה. יש לך אחד במקרה?"
הילד עשה פרצוף מצחיק של ספק חושב ספק בעצירות ואז הרים אצבע כאילו הוא צריך רגע "אני אבדוק" הוא ירד אל מתחת לדוכן ורעשים מוזרים נשמעו. הפיכת דברים, שבירת זכוכיות, פיצוצים קטנים ואפילו יללת חתול. לבסוף הוא התגלה בפני כאשר על פרצופו מעט פחם והתרבוש נטוי על ראשו.
אבל היה לו סוניק סקרודרייבר ביד.
"בשבילך עלמתי הנכבדה!" הוא אמר בקול והושיט לי את הסוניק סקרודרייבר בהדר ובפאר. "תודה רבה," אמרתי בחצי חיוך משועשע "כמה זה עולה?"
הייתי מוכנה לכל מחיר מפוקפק או מוגזם, אבל הדבר הבא שהוא אמר הםתיע אותי למדיי
"בשבילך? בחינם" הוא אמר כשחיוך שובב פרוש על פניו הנאים.
"אתה צוחק עליי" אמרתי מופתעת "על בטוח יש מלכודת"
הילד משך בכתפיו "אין שום מלכודת. למה שתהיה מלכודת? טוב, אולי יש מלכודת קטנה. בעצם היא די גדולה. זאת מלכודת די ענקית ואכזרית כשחושבים על זה"
"מה המלכודת?" אמרתי טיפה באיבוד סבלנות.
"המלכודת היא שאת עוזבת עכשיו הכל, ובאה לאכול איתי נקניקייה בלחמנייה. אני אוהב נקניקייה בלחמנייה"
היססתי לרגע. לא באמת הכרתי את הבן אדם. אבל הוא היה נראה נחמד . אומנם משוגע, אבל נחמד.
"בסדר, " אמרתי לבסוף "אבל רק לדקה".
חיוכו של הילד התרחב "עשינו עסק".
לקחתי מידו את הסוניק סקרודרייבר והכנסתי אותו אל תוך התיק צד הבלוי שלי. הייתי מופתעת מהדיוק של הסוניק סקרודרייבר שהרגע קניתי לדני. הייתי משוכנעת לכמה רגעים שזהו הסוניק האמיתי.
"גאוני!" הכריז הילד בהתלהבות. בסטייל רב הוא קפץ מעל הדוכן שלו והתחיל ללכת קדימה ללא היסוס.
"אני לא יודעת איך קוראים לך," אמרתי בעודו ניסיתי להדביק את הליכתו המהירה.
"אני הדוקטור" אמר הילד. הוא יישר את התרבוש על ראשו והניף את צעיפו הארוך אל מעבר לכתפו.
"מצחיק," אמרתי באדישות. כל מי שהתחפש לדוקטור קרא לעצמו ככה "אבל איך קוראים לך באמת"
הילד הסתכל עליי בטיפה היעלבות "אני הדוקטור"
גילגלתי עיניים "באמת עכשיו"
"באמת!" התרגז הילד "איך את תרגישי אם אני לא אאמין שהשם שלך הוא השם שלך?"
"השם שלי הוא מאדליין. אבל זה לא אותו הדבר כי…"
"מאדליין!" קטע אותי הילד בהתרגשות "איזה שם נהדר!"
"אמ. תודה אבל מה השם שלך?"
"כבר אמרתי לך, אני הדוקטור"
"אתה לא!" קראתי במחאה, נחושה לדעת את שמו האמיתי.
"את לא מאמינה לי?" הוא סקר אותי בעיניו. שפתיו היו קפוצות בעלבון, אך עיניו נצצו בהתרגשות. כאילו נפלתי ישר אל תוך המלכודת שלו.
"אז אני אוכיח לך" הוא אמר נחרצות ומשך אותי החוצה אל מחוץ לאולם.
"אל תמשוך אותי! אתה הבטחת לי נקניקייה!"
"ואנחנו נאכל נקניקייה" הבטיח הילד "רק לא כאן"
"אתה אמרת שזה יקח רק דקה" מחאתי
"וזה יקח רק דקה אם תשתפי פעולה"
היינו מחוץ לאולם, באזור בו ילדים אחדים נמצאו.שקועים בטלפוניהם מתבודדים כדי לחפש טיפה שקט. במעומעם יכולתי לשמוע את הרעש שהולך בפנים. ממש פחדתי שאפספס משהו חשוב, או שדני לא ימצא אותי ויתחיל לדאוג.
"מה את רואה ליד התאים של השירותים הכימיים?" הוא שאל
"כלום.." אמרתי מבולבלת
"אבל יש שם משהו" הוא הצהיר בביטחון
"אין שם כלום" התחלתי להתעצבן
"יש שם," הוא מחא "את פשוט לא מסתכלת בקצה עיניך. באזור היחיד הזה שאתם בני האדם מפחדים להסתכל עליו כי אתם מפחדים לראות משהו לא מוכר. משהו זר. משהו מפחיד. תסתכלי שם מאדליין."
רציתי לצרוח עליו ולומר שהוא מטורף. אבל ככל שהוא דיבר יותר הוא יותר שכנע אותי שהוא באמת הדוקטור. הוא לא נראה כמו אחד, והוא על בטוח גם לא אחד. אבל רציתי להאמין שהוא כן.
אז הסתכלתי בפינה של עייני.
"אני… אני לא…"
זה פשוט היה שם.
כחול.
ומרובע .
"מוצאת חן בעינייך נכון?" אמר והתקרב אל הטארדיס, מלטף בידו את הדלת הקדמית. הצבע נראה טרי ומבריק כאילו צבעו אותו לא מזמן "אני חושבת שהיא גם מחבבת אותך".
"אתה באמת הדוקטור?" אמרתי בקול נטול טון. לא יכולתי אלא רק לבהות בתדהמה.
הוא רק הסתכל עליי וחייך.
"איך אני יודעת שאתה לא עובד עליי," אמרתי בעודי משחקת בשיערי, מנסה להסתיר את המתח שבגופי.
הוא פתח את הדלת של הטארדיס והחווה בידו .מזמין אותי להיכנס "את מוזמנת לבדוק".
בהתחלה היה שקט מביך. פחדתי להיכנס, לא ידעתי מה מצפה לי בפנים. אבל אז הבנתי שאני אמיצה יותר מזה. לקחתי צעד אחד, ואז עוד אחד, ואחרי שלושה צעדים מצאתי את עצמי מתחילה לרוץ אל תוך המבנה הכחול. כשיכורה מאנדרנלין והתרגשות.
מצאתי את עצמי עומדת במקום שתמיד ייחלתי לעצמי להיות בו. המקום שבו הוא יותר גדול מבפנים. ליבי פעם בחוזקה.
"ברוכה הבאה לטארדיס," אמר הדוקטור. הוא הניח על כתפיי את הצעיף הארוך של הדוקטור הרביעי והתהלך אל תוך מרכז החללית. האזור בו עוד הייתי מבועתת מידי בשביל לנוע אליו.
"וכמו שהבטחתי מקודם," הוא אמר בעודו מושך בידית שגרמה לטארדיס להתחיל לשקשק "אנחנו הולכים לאכול נקניקייה".
תגובות (7)
נראה לי שילך לך טוב אם תמשיכי, התחלה די מעניינת. אבל אני לא יכול לתת יותר מדי הערות/הארות, זה חלק קטן מדי בשביל הערות/הארות. אין הערות שליליות בכל אופן, אולי רק זה שבהתחלה כתבת ".-ועוד" בסוף הפסקה זה נשמע קצת מוזר המילה הזאת שם, את יכולה לוותר עליה לדעתי. זה לא כזה משנה אבל חח. דרך אגב, מאיזה עונה זההדוקטור ה11?
הדוקטור האחת עשרה התחיל מהעונה החמישית עד לעונה השביעית
כמוה- כמוני (היא מדברת)
דוקטור הוו!!!! ♥^♥
הוו בבקשה בבקשה תמשיכי! זה נשמע מעולה!
פאנפיק של הדוקטור?
~(^-^)~ ~(^-^)~ ~(^-^)~ ~(^-^)~ ~(^-^)~ ~(^-^)~
♥♥♥♥♥♥♥♥♥♥
תמשיכי!!!!!!!!!
פאנפיק מעולה (נושא מעולה !!) תיארת במדיוק את הדיבור של הדוקטור והצלחת לחקות את ההתנהגות (כי אם לא במדויק), הפאנפיק טיפה לוקה בחסר, בתחושות, רגשות ותיאורים יותר מפורטים. בכל מקרה הסיפור טוב והתחושות נכונות ועם קצת עוד השקעה ופירוט הפאנפיק יהיה מעולה אפילו עוד יותר.
אני אקרא מחר כי אומייגאד דוקטור הוווווווו אבל לישוןןןןןן *בוכה*
מדהיםם!!!!!!