ילדה מוזרה פרק 5

"רציתי לומר לך…. שאני אוהב אותך…" אמר ניק.

נרתעתי.
"אני אוהב אותך." חזר על דבריו. " את כמו אחותי הקטנה…" נרגעתי.
"גם אני אוהבת אותך, אח גדול" אמרתי וחיבקתי אותו.
"רציתי לומר לך שאת יכולה לדבר איתי על מה שבא לך. אני לא אגלה, אני מבטיח." אמר ונשק לי על הלחי.
"אני מצטערת ניק, אני לא רוצה…. ואני גם לא בטוחה שאני יכולה…" אמרתי. הוא הביט בי באכזבה ויצא מחדרי.
"לילה טוב, אח גדול שלי…" מלמלתי.
"לילה טוב, אחותי הקטנה…" אמר מחוץ לדלת. רגע, הוא שמע אותי? טוב, נו… לא חשוב. עצמתי את עיני ואחרי מספר דקות נרדמתי. למרות שלא רציתי שמחר יגיע. לא רציתי, כל מה שרציתי זה לחיות חיים רגילים, גם אם זה אומר שאני עדיין אחיה בבית היתומים… הכל עדיף מלהיות מפלצת. כן, זה מה שאני- מפלצת, הרי מה עוד אני יכולה להיות? כלומר, אני נושמת מתחת למים! ואני יכולה לדבר מתחת למים! אבל למה? ואיך? ו…..למה? אני רוצה להתחלף עם מישהו בחיים!! מה הולך לקרות מחר? אני כל כך פוחדת… אבל ליאו יהיה שם, הוא יעזור לי! אבל אני פוחדת!

"קומו כלם!" צעקה פיבי. כולם קמו והתארגנו, ונסענו לבית הספר. נכנסתי בשער בית הספר וחיפשתי את ליאו בעיני. ראיתי אותו מדבר עם מורה. התקרבתי אליהם והמורה הסתובבה לעברי.
"הו, אמבר, בדיוק בזמן! את תהיי המלווה השניה!" קבעה.
"מ…מלווה?!" לא הבנתי למה היא התכוונה.
"כן. תני לי להסביר לך. אנחנו צריכים לבדוק שכולם נמצאים בטקס, זה חשוב. את וליאו תהיו המלווים של הכיתה. מדי פעם אני אבדוק מה איתכם ואם כולם נמצאים. אתם דגם צריכים לבדוק שמות והכל…" היא אמרה.
"לא! בבקשה, אנחנו לא רוצים" אמרתי בשם שנינו.
"אבל…. אתם חייבים!" אמרה, דחפה רשימה שמית ועט לידיו של ליאו והלכה.
"לא!" אמרתי והרגשתי שדמעות מציפות את עיני. רצתי למחבוא המאובק, ליאו מצא אותי.
"בואי… אנחנו נשרוד את זה." אמר והושיט לי את ידו. אחזתי בה והוא משך אותי. היה כבר צלצול והמורה חיכתה לכולם בכיתה. יצאנו לטקס, ולי ולליאו לא היתה הזדמנות להבריז. לפתע שמעתי קול, קול עמום, כמו של רוח, שרואים בסרטים. 'בלב ליבו של הקושי שוכנת ההזדמנות' היא אמרה. רגע, בלב ליבו של הקושי- זה בטח יהיה בזמן בזמן הטקס, זה החלק הכי קשה לי שם. אבל הזדמנות? הזדמנות למה? לברוח מהטקס? או… הזדמנות אחרת… התיישבנו, אני ליד ליאו, והטקס התחיל.
"ה'ורד הלבן', את התאונה הזאת לעולם לא נשכח. הטייס, שבסך הכל קיבל ורד לבן מהדיילת, הביא למות כל האנשים במטוס הענק שהכיל כ1000 אנשים! הטיסה הראשונה של המטוס, וכנראה גם האחרונה." המשיכו לדבר על המטוס ועל שכל האנשים נהרגו, ובכיתי. שמתי לב שגם ליאו מזיל דמעה. "תמיד נזכור את התאונה הזאת, כדי לא לחזור על אותה הטעות! אבל למה? למה בלי ניצולים?!" קראה הילדה מהדף. ואז הבנתי. הבנתי למה ההזדמנות. קמתי מכיסאי באחת וקראתי בקול "אבל יש ניצולים!" ואז התחרטתי. מה אני וליאו נעשה עכשיו? נהפוך לניסויים מדעיים?
"מה?! כולם יודעים שלגמרי אין ניצולים!" קראה ילדה אחת מהקהל.
"כן, ואבא שלי מת שם!" אמרה ילדה אחרת.
"את לא יכולה לכבד קצת את המאורע?" שאל נער עם קול עבה.
"אבל יש ניצולים!" צעקתי.
"אין!!" צעקו רוב התלמידים פה אחד.
"ואם אני אביא לכם הוכחה?" הציע ליאו.
"אנחנו מחכים…" אמר נער אחר. ליאו התקרב לכיוון הבמה ודיבר במיקורפון.
"כולם יודעים שה'רד הלבן' הוא לא באמת ורד לבן, אלא פרח לא מזוהה, נכון?" שאל.
"טוב, כן… כולם יודעים את זה…" ענתה אחת המורות.
"אז אנחנו נעשה איתכם עסקה. אנחנו נביא לכם את הפרח, תגידו שמצאתם אותו בחוף שלידו המטוס התרסק. תקבלו עליו הרבה כסף. אבל בתנאי אחד, שאתם לא תגלו את הסוד שלי ושל אמבר" אמר. באתי גם לבמה.
"עסק?" שאלתי את המנהלת.
"עסק!" ענתה. הבאתי לה את הפרח וכולם היו מופתעים.
"אמבר, אז את וליאו בעצם… ניצולים?" שאל ריאן בזמן שנדחף בין הקהל הרב.
"כן…" עניתי במבט מושפל.
"ובגלל זה היית רטוב כשמצאנו אותך, וכשאמא שלי שאלה מה קרה לך לא ענית…" אמר ריאן.
"כן" ענה ליאו.
"אתה מאומץ?" שאלתי את ליאו וזה הנהן בחיוב. הצלצול נשמע. הצלצול האומר שסוף היום הגיע. כולם הלכו הביתה. אחרי שיחה עם המנהלת, גם אנחנו הלכנו. כשחזרתי הביתה מצאתי את ניק, בוני, ביאטריס וג'ייק מתגלגלים מצחוק מול הטלוויזיה. כשניק שם לב שנכנסתי הוא הוביל אותי את הספה והתחיל לדבר: "אמבר, יש לנו משהו שיעודד אותך אחרי היום הקשה שעברת. ג'ייק צילם את השיעור בזמן שבוני וביאטריס עושות שטויות. הנה תראי!" הוא הדליק את הטלוויזיה. הטלפון של ג'ייק היה מחובר אליה. ראו את המורה שלהם, סוניה, מלמדת. זה היה שיעור עברית. ביאטריס הכינה שיעורים בחשבון.
"ביאטריס! למה את מכינה עכשיו שיעורים בחשבון?" שאלה אותה המורה.
"אני מצטערת המורה, פשוט חשבון זה יותר חשוב…." היא ענתה. המורה התעצבנה.
"בכל מקרה, אני אתן לכל זוג נושא לכתוב עליו מאמר." הסבירה המורה.
"המורה! אני ובוני יכולות לעשות על חייזרים? יש לנו הוכחה שהם קיימים!" קפצה ביאטריס.
"כן! ההוכחה הבלעדית לקיומם של חייזרים אינטילגנטיים היא…." אמרה בוני בדרמטיות וביאטריס המשיכה אותה: "שהם אף פעם לא ניסו לתקשר איתנו!"
"לא! אתן תעשו על הסקוטים!" אמרה המורה.
"אני יודעת! האיריים נתנו לסקוטים את חמת החלילים בתור בדיחה. הסקוטים עוד לא תפסו אותה!" אמרה בוני. המורה התרגזה.
"יודעות מה, אתן עושות על בעלי חיים!" צעקה עליהן המורה.
"אוקיי, יש לי עובדה מעניינת- אם חתול שחור חוצה בדרכך, זה אומר שהוא הולך לאנשהו!" אמרה ביאטריס.
"אבל המורה… אם מוציאים צב מהשריון שלו, הוא עירום, או הומלס?" שאלה בוני ועשתה מבט של 'אני חושבת על זה….'
"זהו! אתם בריתוק! אתם נשארים היום עוד שעה בבית הספר! ג'ייק? תכניס את הטלפון לתיק! וגם אתה בריתוק!" צעקה המורה ואז הסרטון נגמר. בחיים לא הייתי מסוגלת לעשות דבר כזה למורה שלי! זה היה ממש מצחיק, במיוחד אם מכירים את המורה הזאת. אבל לא צחקתי, רק צפיתי. צחקתי בלב, אבל פחדתי. אני פוחדת להפוך לניסוי מדעי. אולי זה לא היה רעיון טוב לגלות לכולם את הסוד הזה….
"אוי, אמבר, תתעודדי…." אמר ניק והחל לעשות לי מסאז'.
"אני פוחדת…." אמרתי חרישית.
"אז בואו נלך להתעודד!" קפצה בוני.
"בואו לקניון!" אמרה ביאטריס. נסענו כולנו לקניון.
"מה אנחנו מתכוונים לעשות?" שאלתי אותם בזמן שישבנו בבית קפה.
"מתיחות, קניות…. כל מיני…." אמרה בוני.
"והראשון- מתיחת 'חיצון במעלית'!" אמרה ביאטריס.
"חיצון במעלית?" שאלתי. הם הסבירו לי מה עלינו לעשות. נכנסנו למעלית, היינו רק אנחנו. כשמישהו נכנס נצמדנו כולנו לקירות המעלית בפחד.
"אתה…. אתה אחד מהם!" קרא גי"ק בבהלה. כשדלתות המעלית נפתחו רצנו כאילו אנחנו בורחים ממנו. זה היה מצחיק, הייתם צריכים לראות את המבט שלו! הוא היה מופתע, היה לו מבט של 'מה אתם רוצים ממני?'. האטנו, ולבסוף התיישבנו על ספסל שהיה שם. הם הסבירו לי את המתיחה הבאה, גם היא היתה במעלית. לקחנו קופסא, שמנו בפנים שעון שמתקתק ממש חזק ושמנו אותה בפינת המעלית. חיכינו שמישהו יעלה למעלית, ואז אמרנו לו "תגיד אתה שומע משהו מקתק?" ונכנסנו כולנו להיסטריה. ושוב כשהדלתות נפתחו יצאנו מהמעלית בפאניקה.
"אוקיי, ועכשיו הגיע הזמן למתיחה הקלאסית- למישהו יש מטבע של 10 שקלים?" שאלה ביאטריס. ג'ייק הוציא מהכיס מטבע ונתן אותו לביאטריס. בוני שמה עליו דבק מגע, וביאטריס הדביקה אותו לרצפה. אתם ל מאמנינים מה אנשים עושים בשביל כסף. אחד מהם כמעט שבר את הרצפה! זה היה ממש מצחיק. אחרי זה הלכנו לקניות. אני, בוני וביאטריס יצאנו עם ערמות של שקיות. בדרך לחנות המותגים פגשנו את ליסה והיא הצטרפה אלינו. הבנים השתעממו, כי לא הסכמנו להם ללכת למשחקי הוידאו, זה היה מצחיק. אבל מה שבאמת היה מצחיק היה המבט של ג'ייק כשראה את ביאטריס מודדת חולצת בטן.
"וואו…" אמר ועיניו נפערו לרווחה. כולם צחקו והוא הסמיק. המשכנו במסע הקניות שלנו והבנים זרמו יותר ממקודם.
"אמבר?" שמעתי קול מאחורי, אבל עוד לפני שהספקתי להסתובב ליאו נישק אותי. הסמקתי. לא הרגשתי בנוח להתנשק מול כולם.
"ליאו? מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו.
"באתי עם ריאן, הוא רצה לקנות איזה משהו…." אמר. רק אז שמתי לב שגם ריאן נמצא.
"האמת, תזמון מושלם…. ג'ייק וניק לא יעמדו בלהחזיק עוד שקיות…" אמרה ביאטריס ונתנה לליאו את השקיות שהיא החזיקה. צחקנו, וגם ליסה עשתה אותו דבר.
"רגע, עוד שקיות? זה לא מספיק לכם כבר?" הופתע ג'ייק.
"אתה צוחק עלי? בקושי עברנו על חצי מהחנויות כאן!" אמרה בוני ורצה לחנות ממול.
"בוא לשם!" אמרתי והצבעתי על חנות של בגדים גותיים. אני לא גותית, אבל שם יש את הבגדים שאני אוהבת. הוא בא בלי להתנגד. כל השאר הלכו לחנות שבוני רצה אליה מקודם. כשיצאנו, כולם עדיין היו בחנות השנייה, אז אני וליאו התיישבנו על הכיסאות שהונחו ליד דוחן היוגורט. הוא קירב ראשו לשלי ונישק אותי, אבל הרגשתי משהו…. משהו מוזר…. הרגשתי שאני… אוהבת מישהו אחר… התנתקתי מהנשיקה.
"מה קרה?" שאל אותי.
"אני לא יודעת…. אני… אני מרגישה ש…. לא חשוב, כלום…." גמגמתי. הרגשתי שאני אוהבת את ליאו רק בתור ידיד, ולא יותר מזה. האחרים באו לקראתנו.
"אני רוצה לחזור הביתה…" ביקשתי.
"כבר?" התפלאה ביאטריס. לא עניתי, רק השפלתי את מבטי. לבסוף חזרנו, זרקתי את כל השקיות על הרצפה ונשכבתי על המיטה.
"מה קורה, אמבר?" שאל ניק, שעמד בפתח חדרי
"כלום… באמת…. זה… זה סתם…. זה יעבור…" אמרתי.
"אז תספרי לי מה יעבור…" ביקש.
"אני…. רוצה להיפרד מליאו…." לחשתי.
"למה? רבתם?" שאל.
"לא.. אבל… אני לא יודעת בדיוק להסביר את זה…." התחלתי לומר.
"האהבה גורמת לזמן לעבור, והזמן גורם לאהבה לעבור…."מלמל.
"כן!" הופתעתי מההבנה שלו.
"זה בסדר… אני מבין אותך…" אמר. הוא התיישב לידי וליטף את שיערי.
"ניק, אתה האח הכי טוב בעולם!" אמרתי ונרדמתי.

"היי, אמבר…." אמר ליאו כשפגש אותי בבית הספר. "אני צריך לדבר איתך…." אמר.
"אוקיי" אמרתי. הלכנו למחבוא הסודי.
"אני מרגיש שמשהו קורה איתך…" התחיל לדבר.
"כן… זה… זה לא…" לקחתי נשימה עמוקה "אני לא מסוגלת…" אמרתי לבסוף.
"את…. את רוצה להיפרד?" שאל חרישית כשמבטו מושפל מטה. לא עניתי. "זה בסדר, אמבר, רק בבקשה, תעני לי…" ביקש.
"אני…. אני מצטערת ליאו…. באמת שזה לא אתה…. אתה היית מדהים אלי…. אבל אני פשוט מרגישה ש…. שזה לא זה…." לחשתי.
"זה בסדר…" אמר והלך. אחרי מספר שניות גם אני הלכתי.

"אמבר? איפה היית? חיפשתי אותך…" אמר ריאן כשנכנסתי לכיתה.
"עזוב…" אמרתי.
"היי אמבר." שמעתי את ניק.
"היי…" אמרתי גם אני.
"מה קרה? את…." שאל.
"כן…" עניתי. ידעתי שהוא כבר יבין מה קרה.
"מישהו מוכן לספר לי?" שאל לפתע ריאן.
"אני… כבר לא עם ליאו…" ניסיתי לומר בעדינות.
"נפרדת ממנו?" שאל ריאן ואני הנהנתי בחיוב. הצלצול נשמע והתיישבו במקומות (ניק הלך לכיתה שלו…). פתאום שמעתי את הקול ההוא, של הרוח 'אל תאהבי את מי שאת משיגה, תשיגי את מי שאת אוהבת' היא אמרה וזה גרם לצביטה בליבי. הרגשתי שאני אוהבת מישהו אחר… הרגשתי שאני אוהבת את ריאן. בכל פעם שאני מדברת איתו, עוברת תחושת חום בגופי והלב שלי פועם ממש מהר. אבל למה אני מרגישה שזה אסור?