התגלות הקסם | פרק 9

הרכב עצר. הדלתות האחוריות נפתחו לרווחה.
כל החיילים, ושלושתנו בניהם, ירדו לקרקע, חלקם מחזיקים באסירים החדשים חסרי האונים שלהם בכוח, וחלקם מחפים עליהם שמא יקרה דבר ואחד האסירים ינסה להתנגד להם.
" מלחיץ." מירה אמרה בשקט.
עמדנו מול מבנה מגודר בחומת בטון עבה וגבוהה, ושער ברזל גדול נפתח עבורנו.
" חבר'ה, תראו." אמרתי להם וסימנתי להם את המכשירים הסורקים את החיילים הנכנסים בשער.
" אל תדאג," ענה שיי, " יש לי רעיון."
הוא התקדם מלפנינו אל כיוון השער, ואנחנו אחריו חוששים במקצת מהרעיון ה לא ידוע של בחור שפגשנו לראשונה לא מזמן.
ראינו שהחיילים שמים על האסירים קולרים מתכתיים על הצוואר. הייתה לי הרגשה שמה שנראה בפנים יהיה גרוע הרבה יותר מקולר על צוואר של מישהו, והייתי חייב לקבל את העובדה שאם אנחנו רוצים לעצור את כל זה עלי להתגבר על הכעס והזעם הפנימיים שלי ולהתנהל כרגיל.
עברו דרך השער והאזעקה הופעלה בקולות צורמים וחוזרים בכל רחבי בית הסוהר שאליו הגענו.
" מפלצת! מפלצת!" שיי צעק בקול כביר שלא ידעתי שהיה מסוגל להשמיע. אני ומירה הבטנו בו בבהלה.
" ראיתי אותו מקודם, הוא מפלצת! תתפסו אותו, מהר, לפני שיברח!" המשיך שיי לצעוק בפאניקה. החייל המבוהל לא ידע מה לעשות והשתתק במקומו, ושאר החיילים התקדמו לכיוונו בריצה על מנת לחשוף אותו.
בוודאי שהוא לא היה מפלצת בכלל, אבל הבנו את התוכנית של שיי.
" קדימה." ברחנו מהמהומה אל תוך הכלא לפני שמישהו יגלה מה קרה. אני ומירה רצים אחרי שיי, לא בטוחים בכלל אם הוא יודע לאן הוא רץ. אבל זה לא משנה, חייבים למהר ולהשלים את התוכנית. השלב הראשון בוצע- הצלחנו להסתנן. השלב השני בתהליכים- עלינו לברר היכן מתחבא קלאוס פאוור, וזה, זה השלב הקריטי של מרוץ נגד הזמן.
מיהרנו ללכת אחרי שיי לפני שישימו לב שהחייל שהאשים הוא בן אדם רגיל לגמרי ויבינו את התרמית שלנו. הלב שלי דפק במהירות מרוב הלחץ והפחד שמא יתפסו אותנו.
" לאן הוא הלך?" שאלה אותי.
" מה?" לא התרכזתי בדבריה.
" לאן שיי הלך?" חזרה על שאלתה.
" אני…" אז הבנתי שמכל הלחץ איבדתי את עקבותיו. " איבדתי אותו." הודתי.
" היי." נשמעה קריאתו של שיי מפתח אחד החדרים. " בואו. מצאתי." הוא סימן לנו לבוא אחריו כשנכנס אליו.
זה היה מזל גדול. אני צריך לזכור שאסור לי בשום אופן לאבד את הריכוז במצבים האלה, כי מי יודע מה היה קורה אם במקום ששיי יקרא לנו, היו תופסים אותנו על חם? אבל, בכל זאת, זה לא דבר פשוט כל כך.
ואז החלה לעבור בי מחשבה נוראית, שלא אהבתי בכלל- מה אם הוא בעצם עובד עם פאוור וכל זה היה תרגיל בשביל לתפוס אותנו? כבר עברו לי תוכניות בראש, מה אעשה כשהם יבואו לתפוס אותי? אברח ביחד עם מירה, או שאשאיר אותה שם לבד? בכל זאת, היא בת אדם, והם לא רוצים לפגוע בה.
ומה אם מירה היא זו שעובדת איתם והיא תבגוד בנו בסופו של דבר?
שניהם הגיעו אליי, ואף על פי שאת מירה אני מכיר כמה שנים, מעולם לא באמת דיברתי איתה ומעולם לא יצא לי להכיר אותה באמת. ושיי, הוא זה שהציל אותנו, והוא זה שהציע, אחרי מירה, לשתף פעולה כנגד פאוור.
שניהם יכולים להיות חפרפרות ושניהם יכולים להוות איום בפניי.
לא אהבתי לחשוב ככה, אבל אני אכן פרנואיד לפעמים. היו הרבה פעמים, לפני הרבה מאות שנים, שנבגדתי, ואף כמעט נהרגתי בגלל זה, אז אני חושב שיש לי סיבה מספיק טובה לפקפק בנאמנות שלהם בשלב הזה.
נכנסתי אל תוך החדר, ומירה אחריי.