נפילה

"אל תזוזי" הוא אמר מעמיד אותי במקום לא ידוע.
שניי עיני היו מכוסות בבד שהוא שם לי, אני חייכתי והינהנתי. אני חלמתי על הרגע הזה כל חיי, תמיד הייתי נדחת ולא אהובה. ואז כשהוא באה אליי הילד הכי חמוד ומקובל, והציע לי לצאת לא יכולתי לומר שום דבר חוץ מלא.
הוא אמר לי שהוא רוצה לעשות לי הפתעה, אז הוא כיסה את עיני בבד והוביל אותי עד לפה. למקום גבוהה ככה זה מרגיש, אוליי להר? כן זה הגיוני הרוח הקרה ההרגשה הטובה. כן אני על הר, אחד המקומות הכי אהובים אליי.
אחרי כמה דקות הוא חוזר מחבק אותי מאחורה, ולוחש לי באוזן שאני יבוא אחריו ואני באה.
הוא מוריד לי את הכיסויי מהעיינים, אני רואה את העיר היער את הכל. כי עכשיו אני עומדת על קצה צוק, צעד אחד ואני נופלת.
"זה יפיפה" אני אומרת.
"תיסתובבי" הוא אומר נשמעה די רחוק, אני מסתובבת רואה אותו עומד עם חבורה של עוד אנשים. "תקפצי" הוא אומר לי ברכות, אני עושה לא עם הראש ומשפילה מבט. "תקפצי!" הפעם הוא צעק, אני לא זזתי מילימטר ממקומי.
"אף אחד לא אומר לי לא!" הוא צעק אליי, ודחף אותי מהצוק.
אני ראיתי את פני הכאוסות, עיני הדומעות והכאס שבהן. אני שמחה על דבר אחר, שהדבר האחרון שאני ראיתי זה את פניו היפות.