בניו של השטן- פרק 35

~רייק~
פחדתי. הנה, אני מודה בזה- פחדתי.
הסיטואציה הזכירה לי את הסיוט שלי, ואני לא רציתי שהוא יתגשם. בסיוט שלי, כולנו מתים.
וז'אק כבר מת בדיוק כמו שראיתי בסיוט.
הרמתי את ראשי בדיוק כששמעתי את קייטלי צורחת בכאב. לקח לי כמה שניות להבין מה קרה- חץ פגע בה. אבל למזלי (ולמזלה) זה רק שרט אותה בזרוע. היה מחובר אליו פתק בקצה.
"קייטליס! את בסדר?" שאל איזמו בדאגה. היא נראתה המומה, והתקשתה לעכל את מה שקרה הרגע. אבל לבסוף היא הנהנה, וחייכה חיוך קלוש.
"זו רק שריטה," היא אמרה בלחש. "ואל תקרא לי קייטליס."
הוא נאנח, והרים את ראשו למקום שממנו נורה החץ. "עוקבים אחרינו. אני חושב שאנחנו צריכים לישון במקום אחר, ולהתחיל להתקדם אל עבר ברצלונה בבוקר," הוא אמר.
ברצלונה. זכרתי היטב על מה דיברנו בחצי שעה האחרונה, למרות שלא הקשבתי מי יודע מה.
המפקדה נמצאת בברצלונה. תיכננו להגיע לשם ברכב כולשהו, ואז למצוא שם מידע כולשהו על השער. זה היה הסיכוי היחיד שלנו.
סיימון תלש את הפתק מהחץ במהירות, והבעתו הפכה למודאגת יותר ויותר בזמן שקרא את הפתק. לבסוף הוא הסתכל עלינו.
"כתוב כאן שאנחנו צריכים לפנות לכיוון הנגדי, או שאחד ימות," הוא אמר.
אוקיי. נשמע נהדר.
"בואו ננסה שאף אחד לא ימות שוב, בסדר?" אמרה רינה.
כולנו הסכמנו עם זה. אבל מצד שני, גם לא יכולנו לוותר על התוכנית שלנו. ומצד שלישי, פחדתי שהסיוט שלי יתגשם.
"כדאי שנעזוב את המקום, ונחליט בבוקר לאן נלך אחרי שנישן," אמרתי. אולי נצליח לנער את האדם/שד שעוקב אחרינו.
"לא. אני חושב שצריך להמשיך עם התוכנית שלנו," אמר לפתע רורי. בסתר הסכמתי איתו, אבל אז נזכרתי במסדרון בבית הספר הפרטי. הגופות, הדם… אולי באמת עדיף לוותר?
"אני מסכימה," אמרה מיסה. קצת הופתעתי כששמעתי אותה אחרי כול כך הרבה זמן של שתיקה.
אז מה לעזאזל לבחור? צפונה, או דרומה?