♥ I Love you -פרק 1-

פרק 1:

(נקודת מבט ירדן)

כבר שנתיים עברו, שנתיים שהכל התהפך, שהכל השתנה.

***
-שנתיים קודם לכן-

"אנחנו נחזור מאוחר,אל תשכחו להרדים את אור מוקדם" אמרה אימא ,נישקה את לחיי ויצאה עם אבא מהבית.
"ירדני,תרימי אותי" ביקשה אור בקול מתוק והרימה את ידיה, נאנחתי והרמתי אותה.
"אילאי, בוא לכאן בבקשה!" קראתי לאילאי שהיה כנראה בקומה השנייה
"מה?!" הוא שאל בקול ועדיין נשאר בקומה השנייה
"ביקשתי שתבוא לכאן, אני רוצה ללכת להתקלח ,אני צריכה ללכת לבת המצווה וצריך לשמור על אור!" קראתי שוב
"אני כבר בא!" הוא קרא בחזרה ולאחר חצי דקה ראיתי אותו יורד במדרגות ומתקדם לעברי.
"תודה" אמרתי , מסרתי את אור לידיו ולאחר שנייה כבר טיפסתי במדרגות ונכנסתי במהירות להתקלח.
—
יצאתי ממקלחת מהירה והתאפרתי איפור עדין ומהיר, אני לא אוהבת להתאפר הרבה וגם ככה אין לי זמן.
לבשתי שמלה ארוכה בצבע שמנת עם חגורה בצבע חום ונעלתי נעלי עקב בצבע שמנת.
אספתי את הפוני שלי בסיכה שחורה ואת שאר השיער פיזרתי.
שמתי בושם, לקחתי את האיפון הלבן והחדש שלי,את הארנק והמפתחות וירדתי למטה במהירות.
הגעתי לקומה הראשונה וראיתי את אור,אילאי, רועי ושירה צופים בטלוויזיה.
"אילאי אתה יכול בבקשה לקחת אותי?" שאלתי את אילאי, כולם הפנו את ראשם לעברי
"בטח,בואי" אמר אילאי בשמחה וקם ממקומו
"לא,אל תלכי" התחילה אור לבכות.
"אורי, אני עוד מעט חוזרת,אני רוצה שתעשי לי הפתעה וכשאני אחזור את תשני כבר ,טוב?" הרגעתי אותה וליטפתי ברכות את פניה.
"טוב" היא הנהנה בראשה והפסיקה לבכות, ניגבתי בידי את הדמעות על לחייה שעוד לא התייבשו.
אילאי סימן לי לצאת עכשיו לפני שאור תתחרט ותתחיל לבכות שוב, מיהרתי לצאת מהבית.
אני ואילאי נכנסנו לרכב וחגרנו חגורות, התחלנו בנסיעה.
לאחר חמש דקות כבר הגענו לאולם,שחררתי את החגורה.
"להתראות,תהני. ותתקשרי אליי כדי שאני אבוא לקחת אותך, טוב?" שאל אילאי
"טוב,תודה" חייכתי אליו וכבר יצאתי מהרכב "להתראות", סגרתי את הדלת וצפיתי באילאי נוסע לדרכו בחזרה לבית,לאחר מכן נכנסתי לאולם.
—
השעה כבר עשר ורבע בלילה,אני מקווה שאור כבר נרדמה.
יצאתי לבחוץ והתקשרתי לאימא כדי לבדוק שהיא ואבא הגיעו לבית בשלום.
היא לא ענתה.
התקשרתי שוב, והיא שוב לא ענתה. בטח היא נרדמה,אני אתקשר לאבא.
התקשרתי לאבא,הוא לא ענה. נלחצתי. מה קורה איתם? למה הם לא עונים?
התקשרתי לאילאי וחיכיתי שהוא יענה לי.
—
אני: "אילאי? ניסית להתקשר לאימא ואבא בשעות האחרונות?" שאלתי אותו כששמעתי שהוא ענה
אילאי: "ניסיתי. הם לא עונים. את יודעת מה קורה איתם?" הוא ענה, נלחצתי עוד יותר.
אני: "אין לי מושג,ניסיתי להתקשר אליהם גם והם לא עונים,אולי קרה משהו?" שאלתי בחשש
אילאי: "חכי רגע,יש חדשות" אמר אילאי ושמעתי את הפחד בקולו, אני פחדתי בעצמי.
חיכיתי כמה שניות ואז השיחה התנתקה. מה קרה?!
ניסיתי להתקשר שוב ושוב לאילאי אבל הוא לא ענה.
שירן, חברה שלי עמדה בדיוק לידי,היא הייתה נראית עצובה במקצת.
"שירן,את יכולה לקחת אותי הביתה בבקשה?" שאלתי אותה והיא מיד הנהנה
"אבא שלי תכף מגיע" היא אמרה וכבר ראיתי את הרכב של אבא שלה מתקרב אלינו.
נכנסנו לרכב והתחלנו בנסיעה לכיוון הישוב.
לאחר כמה דקות הגענו לביתי,יצאתי מהרכב.
"תודה,לילה טוב" אמרתי והתרחקתי מהמכונית שהמשיכה בדרכה.
נכנסתי לבית שהיה חשוך והלכתי למטבח ולקחתי כוס מים.
ראיתי את כל האחים שלי ובנוסף את אסף,חבר של אילאי, יושבים על הספה וראשם מורכן.
"מה קרה?!" נבהלתי ,אילאי הרים את ראשו וראיתי שעיניו היו אדומות.
"שבי, ירדן,יש לנו משהו לספר לך" אמר אילאי בקול חנוק.
"אימא…ואבא… הם…" גמגם ועצר.
"הם…- מה? דבר כבר!" אמרתי בלחץ
"הם….מתו" הוא אמר בשקט והשפיל את ראשו.
הכוס החליקה מידי בבת אחת והתנפצה על הרצפה,אני נשארתי באותה תנוחה,בהלם.
והרגשתי רק את הדמעות הזולגות על לחיי.
***
-בחזרה להווה-

כבר שנתיים עברו,מהרגע הקשה הזה.