מרתון אמסטרדם- פרק 27

"את חטפת את מרי?!" צעק עלי פול בכעס.
"לא רק חטפה אותה. היא גם הכניסה אותי לכלא, סחטה ממני כסף, ואחרי כל זה היא עוד העזה לבוא אלי לכלא עם האתיופית הזו ולאיים עלי." אמר דאג בכעס. פול חיבק אותו והרגיע אותו, כי דאג נראה על סף בכי.
"אתיופית מפגרת, ילדה מפגרת, ילדה כלבה! אתיופית כלבה! מה את מאיימת עליו? את בטח מלאה במחלות מגעילות. ואת, מי את חושבת שאת בכלל?!" הוא צרח עלינו. טוני נראתה על סף פיצוץ.
"אני לא מלאה במחלות. לפחות לא כמוך, אתה מטורף ואתה אידיוט, ואני לא מאמינה שאתה באמת חושב שאזמרלדה תהיה מאושרת אם ניקול תמות." אמרה טוני.
"אם ניקול תמות… אבל מה לגביך? הא? איך את קשורה אליה בכלל? איך את העזת להתערב ולאיים על אהובי?" שאל אותה פול.
"אני מודה שעד היום, מעולם לא ראיתי את אזמרלדה. וכשהיא סיפרה לי את כל האמת באמת מאוד כעסתי עליה. ואתה יודע למה?" שאלה טוני. פול שאל אותה, "למה?"
"כי היא נעלמה, והיא הדאיגה אותנו למוות. אתה דקרת את חבר של ניקול, וגם הדאגת אותה למוות. אתה יודע כמה אכפת לה מהחבר שלה? היא כמעט רצחה אותך כשהיא שמכה שדקרת אותו. ואני בטוחה שזה לא היה חלק מהתוכנית שלכם, אבל עובדה שעשית את זה." אמרה טוני.
ברגע שהיא הזכירה את זה שהוא דקר את אד כל האהדה שלי אליו ואל אזמרלדה נעלמה ברגע.
"אתה דקרת את אד?! למה?!" שאלה אזמרלדה שיצאה פתאום מהפינה. פול ודאג הופתעו נורא, אבל פול מיד ענה, "אני פשוט נסחפתי קצת. גם פגעתי בך טיפה, אבל זה רק כי נסחפתי… אני מצטער."
"אזמי, אם את תסלחי לאיש הזה עכשיו, אני באמת מאוד אכעס עליך." אמרתי. ראיתי שהאיום שלי היה מיותר, אזמרלדה כעסה עליו.
ראו את זה בעיניים שלה, ממש יכולתי לראות אש בוערת בהם. היא ממש רצתה לרצוח אותו, לא ייאמן, אפילו אני מעולם לא הגעתי לרמות כאלו של כעס.
היה לה ממש אכפת מאיתנו.
"אני לא מאמינה שאתה באמת עשית את זה! אני פשוט לא מאמינה! אני כל כך כועסת עליך! אתה יודע שאד גידל אותי כמו אבא אמיתי? הוא לימד אותי. הוא כמעט נתן לי ללכת לבית ספר. הוא הקריב את כל זמנו הפנוי כמעט בשביל ללמד אותי את מה שפספסתי בגללכם!" היא צרחה עליהם.
"את לא תדברי אלי ככה." אמרו שניהם באיום.
"אתם צודקים, אני לא אדבר איתכם ככה, כי אפילו זה לא מגיע לכם.מגיע לכם שאני לא אדבר איתכם בכלל, אתם כלבים! אתם כלבים דוחים ומסריחים ואני לא מאמינה שראיתי בכם הורים שלי! ניקול ואד הם ההורים שלי, לא אתם." אמרה אזמרלדה.
"מרי, תפסיקי מיד ואולי עוד נסלח לך." אמר פול.
"אני ארביץ לך אם את לא תפסיקי עכשיו." אמר דאג. אזמרלדה התכווצה במקומה, היא שפשפה את זרועה, ראיתי שהיא מעבירה את ידה על צלקת.
"אזמי, אני אוהבת אותך. אני לא כועסת עליך, את גיבורה." אמרתי לה.
"אני גאה בך שלמדת לקלל ככה! גם אני לא כועסת עליך! אני מצטערת שכעסתי עליך קודם. אני פשוט לא הבנתי כמו שצריך, אני לא לעולם לא אכעס עליך יותר!" אמרה טוני. ניסינו לעודד אותה להמשיך להילחם בהם והצלחנו, היא נראתה מלאת אושר מהמילים שלנו, אבל ידעתי שהיא צריכה עוד דחיפה קטנה.
"אני מאושרת כמו שלא הייתי מאושרת מעולם כי את קראת לי אמא. אני באמת אוהבת אותך כמו אמא שלך, אזמרלדה. וגם אם תפסיקי עכשיו לא יהיה לי אכפת כי נלחמת על שלך, ואני גאה בך כל כך על זה שעמדת מולם." אמרתי לה. ראיתי שהמילים עבדו.
"אני עדיין לא עמדתי על שלי. אבל אני אעמוד, עכשיו." אמרה אזמרלדה. היא הביטה בהתרסה בעיניהם של פול ודאג ואמרה, "אתה חושב שהאיומים שלך מעניינים אותי? אולי הם הפחידו אותי אז, כשהכרחת אותי לקבץ נדבות ברחוב והרבצת לי בלי שום סיבה. אבל אד, אבא שלי, הוא לימד אותי ג'ודו. לא אכפת לי מה תגיד עכשיו, אם תנסה להניח עלי או עליהם את היד שלה אני אתלוש לך את הביצים מהמקום."
שמעתי את טוני בוכה בצד. העיניים שלה נצצו מדמעות.
"זה מרגיש כאילו אחותי הקטנה למדה עכשיו ללכת, זה כל כך מרגש אותי. אני כבר כל כך הרבה זמן לא בכיתי מהתרגשות או בכיתי בכללי. את שולטת, אזמי! אחותך הגדולה גאה בך!" צעקה טוני. אזמרלדה חייכה אליה.
"אני לא מאמין עליך, מרי, את לא הבת שלי." אמר דאג.
"אני לא מאמין על שניכם. אתה הכרחת אותה לקבץ נדבות? אני מבין אם לא שלחת אותה לבית הספר או משהו כזה, אבל איך אתה יכול להתעלל ככה בבת שלך?!" הוא צרח ואז פנה לאיזמרלדה, "ואת, איך את מעזה לאיים על אבא שלך ככה? את לא מבינה שאחרי הכל הוא עדיין אוהב אותך ורוצה בטובתך?"
"הוא לא אבא שלי." אמרה אזמרלדה. דאג התמלא זעם וניסה לאחוז בה אבל היא החליקה מתחתיו ותוך כדי נתנה לו אגרוף בביצים. הוא נפל על הרצפה בכאב. טוני חייכה חיוך גדול כל כך שחשבתי שהיא לעולם לא תוכל להוריד אותו מהפנים שלה.
"כל הכבוד אמזלרדה! בביצים! ככה צריך!" היא צעקה בהתלהבות.
"אזמרלדה! די!" צרח פול. אבל היא רק הנידה בראשה והתעלמה ממנו לחלוטין. היא נגשה אלינו ושחררה אותנו.
"תקשיבי לי! תקשיבי לי מיד!" צרח פול.
"אני אקשיב רק לאמא, לאחותי או לאבא שלי. ואתה לא עונה לאף אחת מן ההגדרות האלו." אמרה אזמרלדה. פניו להטו.
הוא ניגש אליה, הרים אותה, והטיח אותה בכוח ברצפה.
"היי, אתה, כלב! תעזוב את אחותי בשקט לפני שאני אדחוף לך חרב בתחת שלך ואוציא לך אותו דרך הפה שלך עם המעיים והלב שלך עליו! תתרחק ממנה!" אמרה טוני. היא נראתה כל כך מאיימת עד שכל הקללות שאזמרלדה כל כך התאמצה להוציא מהפה שלה בדקות האחרונות נראו כל נביחות של כלב צ'יוואווה קטנטן. טוני עשתה את זה בטבעיות, והיא באמת התכוונה לאיומים שלה.
"חא! נו באמת, מה את תעשי לי כבר? את סתם ילדה אתיופית קטנה." אמר פול בשעשוע.
"תזכור- אתה ביקשת את זה." היא אמרה ברצינות תהומית. האמת שגם אני תהיתי מה היא יכולה לעשות לו, הוא היה כל כך גדול והיא הייתה כל כך קטנה, אבל היא הפתיעה אותי לחלוטין.
לא ראיתי את מה שהיא עשתה מגיע. הוא קפצה עליו, הפילה אותו לקרקע, תפסה במכנסיים שלו באזור המפשעה ותלשה אותם ביחד עם דבר ארוך ומדמם. היא תלשה את הביצים שלו. מילולית.
לא ידעתי שזה אפשרי, אבל היא עשתה את זה.
הוא צרח, הוא התבוסס בדם שלו. היא העיפה אותו במורד המדרגות ורצה אחריו למטה, הספקתי לראות אותה מקימה אותו ומעיפה אותו אל הקיר בצרחה. הוא נפל ומשהו גדול נפל עליו ונשבר על ראשו. הוא דמם.
דאג התנער מהבעיטה הקטנטנה בביצים והרים אותי ואת אזמרלדה מהקרקע. הוא ירד איתנו למטה ונעמד מול טוני שהתנשפה מעל גופתו של פול.
"אל תזוזי או שאני ארצח אותן." הוא אמר. טוני הסתובבה אליו באטיות. עכשיו הבנתי שהוא מצמיד אקדח לגרונה של אזמרלדה.
"תתקרבי אלי, מהר, ותני לי את כלי הנשק שלך." הוא אמר. היא עשתה כמו שאמר והביאה לו את האקדח שלקחה מפול.
הוא הוריד את שנינו באטיות עם חיוך מרוצה על פניו ואמר, "יפה מאוד."
ואז היא הפתיעה אותנו שוב. היא קפצה ונתנה לו אגרוף הישר באף. קול שבירה חזק נשמע, והאף שלו נשבר לחלוטין. זה נראה כאילו שהוא נכנס לתוך מוחו.
זה היה מראה מבחיל, אבל אזכור קטן על מה שהוא עשה לאזמרלדה גרם לי לחשוב שאולי הוא מת בייסורים נוראיים מספיק.
ואז הוא קרס לאחור באטיות, הראש שלו נחבט בקיר ואז הוא דמם.
"את… רצחת את שניהם… במכות…" מלמלתי בהפתעה. אזמרלדה לא נראתה עצובה במיוחד מזה שהם מתו, היא נראתה אפילו מסופקת כשהביטה על הגופות שלהם. טוני חייכה.
"בילדותי הייתי מתאבקת ומתאגרפת מקצועית. כנראה שעוד נשאר לי קצת מהימים ההם." היא אמרה.
"את מדברת כמו זקנה." אמרתי.
"לקבל אחות קטנה בהפתעה מזקן אותך." היא ענתה.
ואז כולנו התחבקנו.
"בואו נחזור הביתה. בטח הדאגנו את כולם למוות. הם מחכים לנו." אמרתי.
כולנו הנהנו ויצאנו מהבית ההוא, שהיה מקור להמון חוויות נוראיות לכולנו.
במבט לאחור הייתי צריכה לשנוא אותו, אבל למען האמת נראה שהוא נתן לי די הרבה חוויות טובות בנוסף לחוויות הזוועתיות שעברנו שם. טיפשי ככל שזה יישמע.
טוני ואזמרלדה תמכו בי כל הדרך הביתה כי איבדתי אי שם את הקביים שלי.
כשהגענו כולם ישבו בסלון, מודאגים ובוכים. אליד חיבקה את אניטה, אליסה ניסתה לנחם את אד. נראה שהוא בכה יותר מכולם כי הוא היה אדום כולנו. הוא נראה כאילו הוא בכה כבר כמה שעות טובות, מה שככל הנראה קרה.
הרגשתי רע על זה שהבהלתי אותם כל כך. כשחשבתי על זה הפתק בקושי הסביר משהו, הם בטח פחדו נורא.
כשהם ראו אותנו הם פרצו בצרחות נלהבות. הבכי נשכח לחלוטין, כולם רצו אלינו, זכיתי לים של חיבוקים והמון תשומת לב, כולם עברו אותי, חיבקו אותי ואמרו לי שאני גיבורה, שאני מדהימה ורצו לשמוע את כל הסיפור ומה שקרה.
אבל לא יכולתי אפילו להתחרות בתשומת הלב שאזמרלדה קיבלה מכולם.
הם חיבקו אותה, קפצו עליה, הרימו אותה, הקפיצו אותה על הכתפיים וצרחו כל הזמן "התגעגענו, הבהלת אותנו, אל תעלמי יותר ככה בבקשה!"
"היי, אנחנו ממש עייפות, תנו לנו לישון!" ביקשתי בסוף כשהראש שלי התחיל לכאוב מכל הצרחות המתלהבות שלהם.
הם נראו מאוכזבים נורא אבל נתנו לנו ללכת לישון, כשהם מבקשים עדיין שנספר להם מה קרה. לאף אחת לא היה כוח, קרסנו כולנו על המיטה של אזמרלדה שהייתה כרגע של טוני ונרדמנו ברגע שהראש שלנו נגע בכרית ואפילו לפני זה.