אני לא מת (פרק 5 חלק 3)

שחר:
שחר לא ידע  מה יותר כואב? הראות המשוועות לאוויר? או טלטלות הכאב? שהרעידו אתו ושמטו אותו לים. הגלשן השכור  אבד כבר ממזמן.
הוא לא מצא  שום כח להתרומם. הוא לא מצא שום כח להילחם במוות הממש ובא. האירוניה העצובה טפסה אותו, בעוד גופו מתלקח בייסורים.
עד עכשיו,  נלחמתי במחלה ששדדה את כל כוחתיי, חשב לעצמו, כעת הים הוא השודד את כל כוחותיי.
  שחר התעוות בגלי כאב, ששוטפו והטריפו את דעתו,  הוא לא ידע עם הגלים שבחוץ הם שקורעים אותו? או שמה זה הגלים שפנים? הוא בחר להפסיק להילחם. לוותר ולשקוע… 
אלינור:
אלינור גלשה בטרוף, סורקת בעיניה את פניי המים עד ש..  "השער" צרחה, וקפצה למים, חותרת, כדי לתפוס בגופה הרפויה, שפשוט שקעה  כלא מבחינה, בצער שסובב אותה. אלינור משכה  פניו הכחולת מקור של שחר מעל פניי הים, ונופפה  בידה ביאוש לסירת המנוע של המציל בניסיון למשוך את צומת לב ,  היא חיכתה רגעים ארוכים לפני שהסירה איתרה אותה, ומיהרה לעברה. 
בכל רגע שחלף אלינור חשה ביתר כבדות את משקל הגופה, ומשקל האשמה המוטלים עליה.   הסירה נעצרה לידם. סוף סוף חשבה אלינור בהקלה חלקית,  
המציל אחז את גופתו של שחר ביעילות ומשה אותו מן המים. הוא עזר  לאלינור לעלות לסירה  ומיד התחיל  בניסיונות ההחייה.
אלינור ישבה בוכה ומיישירה מבט אמיץ בגוף הרופס שלפניה. ליבה שקע בקרבה כשעבדה תקוותה לחיים, היא לא הבינה. מה הטעם לילחם על גופה ריקה? זהו, הוא הלך. היא רצתה לסלק את הידיים הזרות מגופו של שחר, "תפסיק לגעת" מלמלה, "עזוב אותו כבר" בכתה, למה? למה הוא ממשיך לזרוע בה תקווה שווא? שחר לא יתעורר שוב! היא ידעה את זה, היא פשוט ידעה את זה.  אז למה? למה? מה היא עשתה לו?
והינה נס התרחש לנגד עייניה.
שחר התנשם בקולניות, והחל לפלוט כמיות אדירות של מים. ללא הפסקה. שוב ושוב הוא השתנק והקיא. אלינור תפסה בו, מרחיקה את היידים שניסו להרחיק אותה, היא אחזה בשער הארוך, שהיה סבוך,  קשור, ומטונף. היא חיבקה את שחר עד שטלטלותיו שכחו והוא רגע בזרועותיה.
   דמעות כאב נצצו בעיניו, והוא קרא לאביו ואמו ללא הפסק,   "אמא! קר לי" מלמל, "ממש ממש קר לי" שיניו נקשו ללא סוף כאילו מתחרות בינהן מי תרעיש יותר.
  אלינור ניסתה לחמם אותו בחום גופה היא שפשפה את ידיו וכתיפיו אך ללא הועיל, 
  לבסוף הסירה עגנה בחוף.
מייד התנפל עליהם צוות מד"א, המתנדבים הפרידו בינהם 
  "אתם אחים"? שאל אותה אחד  המתנדבים, והגיש לה סמיכה. הוא בדק אותה כמה דקות וקבע שהיא לא נפגעה.   "אני"? אלינור לא ידעה איך להשיב לו, כשלפתע הבחינה בבר, שנדחקה לפנים, בתוך הקהל הסקרן, הלהוט מידי להושיט עזרא. היא אצביע על בר, "זאת! זאת! חברה שלו" צעקה   "את" תפס המתנדב בידה של בר. "עלי לאמבולנס! אנחנו רוצים בך  כמלווה". בר מיהרה לעלות, "גם אנחנו" נדחפו חבריו של שחר, בלי שימת לב לכללים ונהלים. 
זה היה כל כך ברור להם. חבר שלהם נפגע אז הם איתו! וזה לא שינה בכלל, מה הוא רוצה או מעדיף, הם פשוט קבעו לו עובדה, שהם איתו! אבל מה איתה? חשבה אלינור, למה לי אין אדם כזה? שברור לי שאני איתו, שברור לו שהוא איתי.
  האמבולנס נסע.  ואלינור נוטרה לבדה, חרדה ועייפה. לבסוף פנתה לביתו של שחר, בתקווה להסתגר בחדרה בלי לפגוש איש, היא לרגע  לא ציפתה לפגוש  באבא של שחר, שחזר בדיוק מטיסה ומיהר ברגעים אלה ממש לבית החולים.  "את בטח אלינור" עצר אותה, "בואי"! פקד עליה, "אני נוסע לבית חולים עכשיו, ז׳קלין כבר שם, רק עכשיו נחתי מהטיסה" הוא סיפר לה,
הוא מיהר להיכנס לרכב מרצדס נוצץ שחנה בשביל הגישה מותנע ומוכן לנסיעה.
  אלינור ישבה שותקת ונבוכה בעודו מתמיד בשתיקתו שלו.  הוא לא צפר ברמזורים, ולא נסע כמו משוגע, או יותר נכון כמו שמצפים  מישראלי נסער שינהג.
הם הגיעו.