-חטופות- פרק רביעי

"החדר שלו שם" אומר הרופא ומוביל את הבלש לחדרו של איתמר. "ההורים שלו יהיו איתו, אתה יכול לצפות שהם יהיו קצת מגוננים, בכל זאת, הבן שלהם רק התעורר מתרדמת" הוא אומר ומביט בפניו. "אני יודע איך לעשות את העבודה שלי" אומר הבלש בנוקשות.
————–
הם מגיעים אל החדר ונכנסים. "שלום איתמר" אומר הרופא, "זה הבלש נועם, הוא פה בשביל לשאול אותך כמה שאלות, ואם תסלח לי, נועם, אני אשאר לשבת פה" הרופא מתיישב על כיסא בצד החדר. "שלום איתמר" אומר נועם, "כמו שהציג אותי הרופא שלך, אני פה בשביל לתחקר אותך. לפני שבועיים וחצי, באותו לילה שבו נכנסת לתרדמת, הייתה איתך דניאל דהן" הוא אומר ומחכה לאישורו. איתמר מהנהן ונשען לאחור בתשישות. "דניאל נחטפה באותו לילה, ואנחנו סבורים שזה קשור גם לחטיפתה של דנה קרמבל, לפני שלושה ימים. תחקרנו את ההורים של שתיהן, וגילינו שגם דניאל וגם דנה היו מאוד אהובות, ולפי הרבה דעות גם יפות במיוחד" איתמר מאשר את דבריו במלמולים. "אני רוצה לדעת, האם אתה זוכר איך נראה האדם שהתקיף אתכם?" הוא שואל. "אני…" איתמר מתחיל לענות ודמעות ממלאות את עיניו. "אני בדיוק הסתובבתי כשהוא הכה את ראשי. כל מה שאני זוכר זה שהפנים שלו היו מצולקות לכל אורכן" דיאן, שיושבת ליד מיטתו מחבקת אותו. "הכל בסדר…" היא לוחשת לו, אך גם בעיניה עולות דמעות. נועם מוציא מתיקו מסך מגע ומניח לפני איתמר. במסך יש עשרים וארבע דוגמאות של צלקות שונות. "זו תוכנה יחסית חדשה שפותחה לזיהוי פנים" הוא אומר ולוחץ על אחד המקשים במסך. "אתה יכול בבקשה ללחוץ על שתים עשרה הצלקות הדומות ביותר למה שאתה זוכר?" איתמר בוחר שתים עשרה מהצלקות ועל המסך מופיעות כעת שתים עשרה צלקות שונות מאלה שבחר. "מה שהתוכנה עושה זה בעצם לשלב בין התמונות בצורות שונות כך שבסופו של דבר תהיה תמונה אחת. תבחר בבקשה שש צלקות" אומר נועם, ואיתמר עושה כדבריו. בסופו של דבר מתקבל תמונה של צלקת אחת. "האם התמונה דומה לצלקת שהייתה על פניו של החוטף?" הוא שואל. "כן" עונה איתמר. נועם לוקח את המסך ולוחץ על כמה אפשרויות. "עכשיו חיברתי את הצלקת לשלושים ושמונה פרצופים שונים. אני רוצה שתעשה את מה שעשית מקודם עם הצלקות" איתמר לוקח את המסך ומתחיל לעבוד, עד שמתקבלת תמונה של פרצוף אחד. "האם זה דומה לחוטף?" שואל נועם. "כן" עונה לו איתמר. "טוב מאוד. עזרת לנו מאוד, עכשיו תנוח" אומר נועם, והרופא מלווה אותו אל מחוץ לחדר. "נו, עזר הילד?" שואל הרופא. "יותר משציפיתי" עונה נועם בהרהור.
————–
"למה עשית את זה?" שואלת הנערה. "כי את לא צריכה לעבור את זה" אני עונה לה. "גם את לא. ראיתי כמה פחדת כשהוא אמר לך מה לעשות…" באמת? חבל. דווקא ניסיתי להסתיר את זה. "אז מה? אני פה כבר מלא זמן. התרגלתי" אני מסתכלת בהבעת פניה. היא נראית כאילו היא מנסה לבחון אותי. "אי אפשר להתרגל לדבר כזה" אומרת הנערה בגועל, לא כלפיי, אלה כלפיי המעשה. "ניסית לברוח?" היא שואלת. "לברוח? איך בדיוק? הוא נועל את הדלת גם כשהוא בפנים וגם כשלא" היא מסתכלת עליי בזעזוע. "את רוצה להגיד לי שכל הזמן הזה אפילו לא ניסית לברוח?" היא שואלת. "לא… אפשר לומר שאיבדתי תקווה בפעם הראשונה שהוא… את יודעת" אני עונה לה. "שהוא מה? התעלל בך? אנס אותך?" המילה הזאת מכה בי כמו כוויית קור. אנס. אף פעם לא חשבתי שזה ייקרה לי, אף פעם לא באמת חשבתי על זה כאופציה. כאב נפשי עובר בי, שוב, ואני מתחילה לבכות. "אני מצטערת…" היא לוחשת, מתקרבת אליי ומחבקת אותי. "אני כל כך מצטערת… לא התכוונתי להיות כזאת חסרת התחשבות…" אני מנגבת את דמעותיי בגב ידי. "זה בסדר… את צודקת לגמרי…" היא מחבקת אותי יותר חזק ואומרת; "לא, זה לא בסדר. אני לא יודעת מה עבר עלייך. לי הם עוד לא עשו כלום" אני שותקת ורק חושבת כמה מזל יש לה. אנחנו שותקות כמה רגעים ואז היא שואלת; "איך קוראים לך?" אני מסדירה את הנשימה. "דניאל" אני עונה לה בשקט. "אני דנה" היא אומרת. אנחנו שותקות עוד למשך כמה דקות. "את ציירת את כל זה?" היא שואלת ומחווה בידה לעבר הציורים שעל הריצפה. "כן…" אני עונה לה. "מי זה?" היא מצביעה על הדיוקנים של איתמר. "זה… איתמר. הוא החבר שלי. הוא היה איתי כשהמצולק… לקח אותי. אני אפילו לא יודעת אם הוא חי עדיין" אני שומעת שנשימתה הופכת ללא סדירה, וגם היא מתחילה לבכות. "מה קרה?" אני שואלת אותה, ומיד מצטערת על השאלה הטיפשית. "זה פשוט… גם לי היה חבר. בדיוק חגגנו את היומולדת שלו כשהוא בא. קראו לו רון" היא מתייפחת בשקט ואני מחבקת אותה. "יהיה בסדר, אני מבטיחה לך, אנחנו נצא מפה"
————–
"אדוני הבלש" אומר המפקח הצעיר. "האם הגעתם לאיזשהן התפתחויות בנושא החטיפות?" נועם הינהן. הוא תוהה איך הוא הגיע להיות מפקח בגיל כזה צעיר… הוא שמע סיפורים על גבורתו, כמו כל אחד אחר בתחנה, אבל אף פעם לא הבין את זה. "יש לנו דיוקן של החוטף" המפקח טופח על כתפו, "טוב מאוד, טוב מאוד… תריץ אותו בהתאמת פרצופים, תתחיל להפיץ אותו, לבדוק אם מישהו יודע משהו" נועם הנהן. "כמובן אדוני, כמובן"