עשן.

\'אני אוהב אותך\' אמרת אז.
כאילו באמת האמנתי
האמונה שהייתה בי הלכה לה מאז
ו\'זה שטויות\' אלפי פעמים אז אמרתי.
הריח של הסגריות עולה באפי
ושוב זה מזכיר לי אותך
שוב כאילו מתביישת כל יום בעצמי
על המציאות שבה אני לא איתך.
עומד לך על המדרגות, \'שלום\' לי אומר
ואני מנידה בראשי
כל יום שעובר את ליבי רק סוגר
ואני מוחה על כך בידי.
האוויר עומד, מסמל שיש משו כואב
ואני בכל תוקף מתנגדת
והעצב את כל כוחי הוא שואב
אך לא אודה שבך אני מאוהבת.
הודיתי פעם בפני כל העולם,
הודיתי גם פעמיים
ובסופו של דבר ידעו על כך כולם
ודמעותיי זלגו אז כמים.
הודיתי בפניך על אהבתי
בושה אז אותי אכלה.
ואתה התנהגת באפטיות נגדי
ושוב מאסתי כולי באהבה.
אז לא פלא שהיום אני מתנגדת
להודות על אהבתי
כי אם אגיד שאותך אני אוהבת,
מלוחה תהיה דמעתי.
נו אז זה סיפור חיי, כאב, אולי קצת צער
והזמן עובר לו, הזמן.
והסגריות נגמרו, מסמלות את הנער
ועכשיו נותר לו רק העשן.