חצי רגל באדמה – פרק 4

"אני קוראת מהר" שיקרתי לתומאס, "הספקתי לקרוא כמעט את כל הספרים"
"אנחנו לא מכירים הרבה זמן" הוא כתב, "אבל שתדעי: את שקרנית גרועה"
לרגע התאבנתי. הבחור הזה עיצבן אותי מרגע לרגע. עכשיו כבר הייתי בטוחה שהוא דומה ללוקאס. אחרי הסיפור שלו על שיש לו אמא חורגת ואח למחצה.. די ברור שהבחור חצוי.
אבל לא ידעתי את זה בוודאות.
החלטתי לקחת את הסיכון ולספר לנער את האמת. "אני מכירה את ההרפתקאות האלו מהיוצר עצמו" כתבתי
תומאס שלח פרצוף מופתע ואז כתב: "פגשת את ריק ריירדן?!"
חייכתי. "טוב יותר" כתבתי, "פגשתי את פרסי ג'קסון. למעשה אני אחותו למחצה. כל הסיפורים שאתה שומע מהסופר ההוא הם סיפורים אמיתיים"
הוא התלבט במשך כמה דקות ואז כתב: "ידעתי את כל זה. בדקתי אותך"
לרגע התבלבלתי. "רגע, מה?"
"אני חצוי" הוא כתב, "אני בן אתנה. אני מכיר את הסיפור על האלים והכול. בדקתי אותך"
בהתחלה זה נשמע לי מוזר אבל אחרי שחשבתי על זה לרגע תהיתי אם זה יכול להיות הגיוני. הנער הזה יודע הרבה על האלים והרבה על בני אתנה. אולי הוא דווקא צודק.
"אז אילו הרפתקאות עברת?" שאלתי, "וכמה פעמים היית במחנה? אולי אנחנו מכירים…"
"הייתי במחנה כמה פעמים אבל מועטות" הוא הסביר, "ולגבי ההרפתקאות שעברתי…"
תומאס סיפר לי על הפעם שנילחם בדרקון וכמעט נהרג ,על הפעם שנלחם בהידרה (סיפרתי לו שגם אני נלחמתי בהידרה), על הפעם ששט בים המפלצות (דבר שעוד לא יצא לי לעשות), ועל הפעם היחידה שאימא שלו התגלתה לפניו, הוא תיאר אותה באופן קצת שונה מאיך שאני הייתי מתארת אתה אבל לא האשמתי אותו. האלים יכולים להתגלות בהרבה צורות. לפעמים יש דמות שחביבה עליהם במיוחד ולפעמים הם צריכים להתגלות בצורות שונות.
זה היה תורו לשאול את השאלות: "אז כמה זמן את במחנה?, אילו הרפתקאות עברת בעצמך?"
"אני במחנה כמעט שלוש שנים. מאז שאני בת ארבעה עשרה. אני חוגגת בשבוע הבא את יום ההולדת שלי, אני אהיה בת 17, דרך אגב. הרפתקאות…" לרגע חשבתי ואז התחלתי לכתוב. תיארתי את הפעם הראשונה שפגשתי את לוקאס ואת ד"ר קוטס, סיפרתי על הכוחות המיוחדים שפיתחתי. סיפרתי לו על הפעם שחצוי ניסה להרוג אותי (לא הרגשתי בנוח להסביר שהחצוי הזה הוא חבר טוב שלי), סיפרתי על ניקו די אנג'לו האמיתי, על אנבת' שלפעמים מעצבנת אותי על פרסי שמתנהג כמו אח גדול מעצבן טיפוסי.
תומאס צחק כמה פעמים או הגיב בסמיילי מחייך והמשיך לשאול שאלות. סיפרתי לו על החיים במחנה ועל כירון, על בראוני (הפגאסוס הפרטי שלי), ואפילו על הארוחות המצוינות שאנחנו אוכלים.
"אולי ניפגש הקיץ" אמרתי בחיוך, "נוכל להיפגש במחנה"
"אני לא חושב שאני ממש אוכל להגיע. זה קצת רחוק לי" הוא כתב
"אה.. נכון" עיקמתי את אפי וכתבתי, "אני לא ממש טובה בכל הקטע הזה של גיאוגרפיה. אני מעדיפה יותר את שיעורי הלחימה בחרב שבמחנה או אפילו את שיעורי חץ וקשת. אני פשוט שונאת חומר שצריך לשנן. לוקאס לעומת זאת…" נעצרתי ומחקתי את החלק האחרון שמדבר על לוקאס. משום מה ממש לא רציתי להזכיר אותו בשיחה הזאת.
אז עברנו לנושאים אחרים והמשכנו לספר סיפורים אחד לשנייה.
אמא שלי קראה לי והודיעה שהגיעה הזמן לארוחת הערב.
"ארוחת ערב?" מלמלתי והבטתי בשעון שעל ידי, קיבלתי אותו במתנה מלוקאס לפני ש… בכל מקרה, השעה הייתה שמונה בערב. מדהים איך הזמן טס מהר כשמחליפים חוויות עם חצוי אחר.
כתבתי לתומאס שאני חייבת ללכת כי אני צריכה לאכול ארוחת ערב. הוא שלח פרצוף מחייך ואמר שממילא גם הוא צריך ללכת.
"נדבר מתישהו" כתבתי
"בטח. למה לא?" הוא השיב ואז התנתקתי.
פניתי אל המטבח. השולחן היה ערוך לשלושה. הבטתי באמא שלי. "מי מצטרף לארוחת ערב?"
"אורח מיוחד" היא אמרה, "הוא אמור להגיע תוך – "
פעמון הדלת צלצל. מיהרתי לפתוח את הדלת. מולי עמד אחי למחצה.
"ערב טוב, אמה" הוא חייך
"היי פרסי" אמרתי בחשדנות, "בוא.. תיכנס"