ג'ו, הכלב הזקן של השכנים

אני שומע יללה חרישית שבאה מכיוון האוטו. היללה נשמעת בוכיה ומורידת כל חיוך שיכל לבוא בצורה כזאת או אחרת. רק משאירה מבט עצוב שנדבק לפנים. יללה של חיה שסובלת. הבכי מעורבב עם נביחות חלשות במידה שמשתווה לכמה אחוזים בודדים לעומת היללות, אבל הנביחות נשמעות בקול רם. אני מתקדם לכיוון האוטו ורואה כלב חום בהיר עם קולר סגלגל, העיניים שלו כבויות והוא נשכב על הקרקע. ספק חי ספק מת.
"ג'ו?" אני שואל והבהלה מתגנבת לתוכי על אף שאני לא מבחין בה. ג'ו זה הכלב הזקן של השכנים, אין אחד ששונא אותו. הוא נשמה טהורה, או היה כזה. הכלב פוקח את עיניו באיטיות למשמע שמו, הוא נובח קצרות וקורס סופית. אני מתחיל להרגיש את הגוש שבגרוני ניתך לאט או מתאדה לדמעות שמבצבצות בעיניים האפורות שלי. הוא מנסה לחייך, החיוך נעלם בשנייה, הוא אף פעם לא רצה לצער אף אחד אבל הוא סובל. הוא צווח כמו שכלב יכול לצווח, אבל מפסיק ברגע שלא יכול יותר לנשום. הייתה לו פיסה קטנה של חיים, גם היא נעלמה, כמו החיוך שלו, היללות, הצוויחות החלשות ורוח החיים שנותרה אבל כבר התפוגגה מהכלב המסכן שהפך לגוויה.