אז נכון..

אז נכון.. אני לא דומיננטית, ונכון.. אני שקטה.
ובדרך כלל לא שמים לב כשאני נכנסת לחדר, ואני נראית קטנה ליד אנשים מסוימים שיושבים לידי.
בכל מקום שהגעתי אליו אמרו לי שאני שקטה מדי. כל אדם שפגשתי אמר לי שאני לא מספיק דומיננטית. המשפטים ששמעתי לרוב היו: "את שרטה מדי, דברי יותר." או "את לא תצליחי להיות מאושרת אם לא תשתני."
במשך 19 שנים חשבתי שמשהו לא בסדר איתי, שאם לא אשתנה אז לעולם לא אצליח להגשים את החלומות שלי.. שהשאיפות שלי מוגזמות מדי.
תמיד ניסיתי לשנות את התכונה הזו בי שכולם חשבו שהיא כל כך פסולה.. והיום..? היום נמאס לי!
היום הבנתי שאין שום דבר פסול בשקט שלי. להיפך. היום אני חושבת שזו אחת התכונות הכי טובות שיש בי.
אני מעדיפה לשבת בשקט, אבל זה לא כי אין לי מה להגיד, אני פשוט מעדיפה להקשיב.
אני מעדיפה לתת את כל כולי מאחורי הקלעים, כי אני לא מחפשת קרדיט על מה שאני עושה.. הרי כל דבר שהוא אני עושה בשביל עצמי, אז למה שאצטרך הכרה מאנשים אחרים?
אני מעדיפה לא לצעוק, כי זה פשוט גורר עוד צעקות.
אני אוהבת את הרוגע והשלווה שלי. אני אוהבת את השקט שלי, ואת מה שאני מקרינה כלפי חוץ, ואני לא חושבת שהתכונה הזו בי סותרת את היכולות שליף ואני לא חושבת שאם הייתי רועשת ודומיננטית, כמו שתמיד ניסו להפוך אותי להיות, אז הייתי מסוגלת ליותר דברים.. בכלל לא.
השקט הוא מה שמייחד אותי. הוא מה שמאפשר לי להיות הכי שלמה עם עצמי בעולם, מאפשר לי להיות רגועה ולא להתעצבן על אנשים גם אם יש סיבה מוצדקת לכך.
השקט הזה הוא מי שאני, ואני לא מתכוונת לשתוק, כשאנשים מנסים לקחת את עצמי ממני.
אז נכון.. אני לא דומיננטית, ונכון.. אני שקטה.
ונכון.. אני לא עושה הרבה רעש וצלצולים. נכון.. זו אני.