לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 13

בנסיעה לכיוון הבית, שלא ערכה יותר מידי זמן, התקשרתי במהירות לערן ושמתי אותו על דיבורית. הסברתי לו שלמרות שתכננו לדבר היום איזה שעתיים, אני לא יכולה כי אחד המיוצגים שלנו צריך אותי, שוב ענייני עבודה. הוא אמר שזה ממש בסדר ושאין לי על מה להתנצל, שהוא מבין את השגרה העמוסה של החיים שלי, ושלו בעצמו יש עבודה די ענקית בעיתון היום.
"אני צריך לסקר משחק היום, אני לא בטוח למה".
"משחק כדורגל?" שאלתי לא מבינה ובדיוק סובבתי את ההגה שמאלה, לכיוון הרחוב שלי.
"כן.." הוא נאנח, "אני לא יודע למה. אני לא כתב ספורט או משהו".
"מישהו חשוב אולי אמור להגיע היום למשחק שם?".
"וואלה.." הוא נאנח. חייכתי לעצמי חיוך קטן, אני באמת מכירה את התחום הזה יותר מידי זמן. הוא צחק ואמר שאני ממש צודקת, שמגיע לשם אחד מכוכבי הביצה, כי זה מציין איזה משהו ומשהו, לא באמת הקשבתי לכל ההסבר הזה כי לא באמת היה אכפת לי מהעבר של אותו סלבריטאי. את התיקים שאני צריכה לדעת אני יודעת, וכל מה שחשוב לי עכשיו זה שערן יעשה עבודה טובה.
"בהצלחה" אמרתי לו ובדיוק החניתי את הרכב בחנייה.
"גם לך, נדבר". והשיחה התנתקה. חייכתי לעצמי עוד חיוך קטן, כי אפילו שיחה של רבע שעה בטלפון איתו מעודדת אותי, ונעלתי את האוטו. עליתי במעלית אל הדירה ופתחתי אותה. סידרתי קצת את העיתונים שהיו זרוקים על הרצפה, ובדיוק הוצאתי מהארון שתי כוסות כששמעתי צלצול בדלת. ניגשתי אל הדלת, עדיין עם העקבים הגבוהים שתמיד מרעידים את הרצפה שאני דורכת עליה, ועמרי עמד בדלת, מחויך.
"בוא תיכנס" הזמנתי אותו פנימה. הוא הנהן ונכנס לדירה, סוקר אותה במבטו. שמעתי אותו נאנח שיש לי דירה ממש מקסימה, אני הייתי בדרכי אל המטבח כדי למזוג לשנינו משהו לשתות.
"כוס קולה זה בסדר?" שאלתי אותו. הוא צחק, הניח את הג'קט שלו על כיסא של השולחן הקטן שיש לי בדירה ואמר שזה אפילו מצוין. מזגתי לשתי כוסות את הקולה והוספתי שתי קוביות קרח, כי למרות שקריר בחוץ, תמיד כיף לשתות קולה כשהיא קרה. הוא צחק וביקש שאני אעשה לו סיור בבית, ואמרתי לו שבכיף, שאין יותר מידי מה לראות.
"את עיצבת אותו בעצמך?" הוא שאל.
"עיצבתי.." צחקתי, "יותר לקחתי את הרהיטים שאני אוהבת ושהיו לי בחדר וסידרתי אותם בצורה שונה, והוספתי עוד קצת רהיטים מכסף משותף שלי ושל ההורים. הדירה הזו היא שלי, היא לא שכורה, קניתי אותה. זה אומר שאפילו את הפחד שיגרשו אותי מפה אין לי" צחקתי. הוא חייך אליי ואמר שבבית שהוא גר בו, שזה בית של שלושה חדרים, הוא לא יכול היה להרשות לעצמו עדיין לקנות אותה, כי הוא עדיין לא יותר מידי זמן בעסק, ולכן ההורים עוזרים לו מידי פעם לסיים את החודש, למרות שבתקופות האחרונות זה מאוד לא נפוץ.
"אז זה חדר השינה" אמרתי לו, "האמבטיה" חייכתי, "והסלון". זהו בערך, בית של שני חדרים ואמבטיה. אפילו המטבח קרוב מאוד ונמצא בצד השני של הסלון, יש רק קיר שחוצץ בין שניהם, קיר דק של גבס.
"הוא נורא מעוצב הבית שלך" הוא אמר לי כשחזרנו אל הסלון. חייכתי והודתי לו על המחמאה הזו, אני אוהבת שמחמיאים לי על דבר כמו זה. כל אדם שנכנס לביתה הזה אמר שהוא מעוצב בצורה מקסימה, ומכל מחמאה כזו שמחתי. התיישבנו שנינו על הספות בסלון וסף סוף הייתה לי ההזדמנות להוריד את העקבים הגבוהים.
"את תמיד הולכת עם עקבים כל כך גבוהים?" הוא שאל אותי בצחוק.
"אני די נמוכה" צחקתי, "אז זה נותן לי הרגשה קלה של גובה. והאמת שכבר התרגלתי.. ישר אחרי הצבא התחלתי ללכת על עקבים מאוד גבוהים ועכשיו זה כבר נהיה נורמלי".
"אני לא חושב שזה כל כך נוח" הוא אמר לי בצחוק, "פעם אחת כשהייתי צעיר, בתיכון אני חושב, החלטנו כמה חברים להתחפש לבנות ושמנו גם עקבים. זה היה אחד הדברים הכי לא נוחים בעולם".
"בטח היית בחורה יפה" צחקתי. הוא צחק וראיתי אותו נושך את שפתיו, זה כנראה סימן במקום להסמיק, סימן של מבוכה.
"תזכירי לי להראות לך פעם תמונה" הוא אמר לי, "אני לא מתבייש בזה כל כך כי אני חושב שזה מלא אומץ ללעשות דבר כזה, וזה לא להתייבש כל כך בגבריות שלך, וזה דווקא כן להראות שלא אכפת לך ולנסות לרגעים לצחוק וליהנות".
"פורים זה החג האהוב עלייך?" שאלתי אותו. קמתי וביקשתי ממנו רשות ללכת למטבח ולהביא קצת פירות. זה היה רק לחצות את החדר לכיוון השני. בזמן ההליכה שמעתי אותו אומר, בקול קצת יותר חזק, שזה בהחלט החג האהוב עליו. מלבד המוני ממתקים בתוך סלים, הוא אוהב את עניין התחפושות. הוא אמר לי שמהתחפושות שהוא הכי זוכר היה להיות גיבורי על, להתחפש לאל יווני, להתחפש לשוטר, להתחפש למפלצת.
"פעם אחת התחפשנו כמה חברים למגדלי עזריאלי" הוא אמר לי בצחוק, "אני חושב שזה היה בכיתה י', זה היה אדיר".
"ולא נוח בטירוף" אמרתי בחיוך והנחתי את קערת הפירות על השולחן לידנו. הוא צחק וסיפר עוד קצת על איך פורים היה נראה בבית הספר שלו. זו הייתה שיחה רגילה לגמרי, אפילו לא על עבודה ולא על התקופות האלה, אלא חזרנו בנוסטלגיה לתקופות קודמות יותר, שמחות ומצחיקות, בהן עוד היינו חלק מהמסגרת הבית ספרית.
"יצא לך לבקר לאחרונה בבית הספר התיכון?" שאלתי ולקחת עוד לגימה מהשתייה. הוא הניד את ראשו לשלילה.
"זה די רחוק מפה" הוא אמר לי, "כשהתחלתי עכשיו עם קריירת הדוגמנות הייתי קצת צריך לעזוב את הבית, ההורים שלי גרים במרחק של שעה מפה, ואני הייתי חייב לעבור לעיר הגדולה, את יודעת.. כדי שיהיה לי יותר קל".
"יוצא לך לבקר הרבה בבית?".
"כל סוף שבוע שני לפחות" הוא אמר לי, "אבל מידי פעם הם קופצים לפה מרוב געגועים. אמא שלי מאוד מחוברת אליי, וקשה לה לא לראות אותי, ואני מצידי מאוד אוהב שהם קופצים לראות את מצבי, זה אומר שהקשר שלנו לא מתנתק למרות המרחק".
"יוצא לי לראות את ההורים שלי מעט" אמרתי לו, "אבל כן לפעמים אני מוצאת את הזמן להתקשר ולדבר איתם שעה כדי לעדכן בכל מה שקורה בחיים שלי. אין מה לעשות, פרחתי מהר ויצאתי מהר מהקן של הבית, ואני צריכה להתמודד עם התוצאות האלה. אני בחרתי ללכת ולפתח את העצמאות שלי, ואי אפשר לנצח להיות יותר מידי קשורים לבית. יש לי בסיס מאוד חזק של הבית בתוך האישיות שלי, אבל אני אוהבת להיות עצמאית ולדאוג לעצמי. זה אחד מהדברים שתמיד אמרתי שאני אהיה כשאהיה גדולה".
"עצמאית?" הוא שאל אותי עם עיניו היפות. הנהנתי אליו.
"זו תמיד הייתה התשובה שלי" צחקתי, "לא דוגמנית, סופרת, רקדנית, אדם מפורסם. פשוט אמרתי שבעתיד אני אהיה עצמאית, ואני לחלוטין מבטאת את המשאלה הזו".
"אני באמת חושב שזה מקסים" הוא אמר לי בחיוך, "לא שמעתי דבר כל כך מקסים כמו זה הרבה זמן".
"מה אתה מגזים…" צחקתי בחיוך גדול.
"אני באמת לא" הוא אמר לי. ליבי התחיל לדפוק במהירות. "לי אף פעם לא הייתה תשובה ברורה לזה, כי תמיד לקחתי את זה למקום של מקצוע, ותמיד הרגשתי שאני מקובע לתשובות הרגילות, לא המתחכמות המעניינות. לא היית יכולה לשמוע אותי אומר משהו כמו שאמרת הרגע".
"ועכשיו?" שאלתי אותו. הוא חייך והעביר את מבטו ממני. יש אצלו משהו שאף אחד אף פעם לא הצליח לפצח, אני ממש מרגישה את זה.
"עכשיו אני כבר חי בעתיד של הילד בן השבע עשרה, או בן העשר, ששאלו אותו מה הוא יהיה כשיהיה גדול".
"אז מה אתה עכשיו כשאתה גדול?". הוא לקח לעצמו רגע לחשוב, עיניו סקרו את החדר וסירבו לתת תשובה מהירה. חיכיתי בסבלנות בשקט, וחזרתי במוחי על כל מהלך השיחה של הדקות האחרונות.
"מאושר" הוא אמר לי. לא יכולתי להסתיר את חיוכי ואת התרגשותי ממנו. הנחתי את ידי על כתפו וחייכתי.
"רואים" אמרתי לו, "ותמיד כיף לי לראות אדם מאושר".