אני לא מת פרק 4
אלינור התעוררה מוקדם.
השעה הייתה שבע.
הבית היה שקט, אך בניגוד לבית, בטנה השמיעה זעקות וקולות מחרישי אוזניים.
היא נכנסה למטבח בצפייה להיות עם עצמה, אך הפתעה ציפתה לה.
שחר עמד מול הגז ושרף חביתה, המטבח היה נקי ומסודר, חוץ משובל של ביצים, מלח, פטריות, כרש חיתוך, סכין, ובצל שנראה שהונחו בהרבה מחשבה, אבל קוצצו וטופלו בחוסר מיומנות נוראה.
שחר בדיוק ניסה להציל את החביתה שלו כשאלינור נכנסה, אך הוא נחל אכזבה ונאלץ לזרוק אותה לפח האשפה, אנחה ממש מעוררת רחמים נמלטה מפיו,
"אין מצב שאת יודעת להכין חביתה?" שאל, רק כדי לצאת ידי חובה שהוא עשה ככל יכולתו בעניין החביתה.
אלינור שהשיבה לו כי מיומנות קשה זו נמצאת בגדר כוחותיה, נענתה במבט מלא תקווה וכדי לא לצער אדם זה השרוי בתקווה, הציעה להכין לו חביתה "מעולה" התלהב, "את תכיני חביתות ואני אכין נס קפה לשתינו".
מלאכה שלא דרשה הרבה עשייה גילתה אלינור,
כי מסתבר שהייתה להם מכונת קפה וכל שנדרש, היה להניח במקום ספל וללחוץ על כפתור, כדי לקבל קפוצ'ינו הפוך.
אלינור עקבה בעיניה אחרי תנועותיו של שחר שלעס ולגם בחשק רב,
היא חיקתה שהוא יפנה אליה ולבסוף זה אכן הגיע, הוא הרים את מבטו מהצלחת כדי לבחון אותה אבל גילה שמי שנבחן עד עתה זה הוא,
הוא לא השפיל את עיניו, רק בחן אותה בעניין "אז"? שאל,
"נכון שהחדר שלך וורוד מידי"?
"מה"?! נדהמה והוא החל בלהגיו
"אני ואמא שלי התווכחנו, באיזה צבעים לצבוע את חדרי האורחים?! אני טענתי שוורוד זה צבע קיצוני מידי, וחוץ מבנות בנות שבע ואמא שלי שאני מדגיש "היא יוצאת דופן" אף אחד לא חושב שזה ראוי לשימוש", "נווווווו" חזר אליה "אז נכון שוורוד זה לא הצבא האולטימטיבי לחדר אורחים?"
"אאה…" אלינור לא ידעה מה להגיד,
ולמזלה נכנסה אנה לחדר, היא רק שלחה עיניים לצלחת של שחר, והצלחת והחביתה המונחת עליה נלקחו ונשלחו כמו שהן לזבל.
"נו, "אנה" שחר התרגז,
"אל תדבר" סתמה אותו אנה בקול חמור, "אסור לך לאכול בשעה הזאת!" אמרה, "אבל אני רעב" התלונן.
היא נעצה בו עיניים קשות.
שחר נראה מובס, כל האנרגיה שלו פשוט נשאבה ממנו, הוא הניח את ראשו על השולחן בעוד פיו רוטט מעייפות ורוגז.
"היי", "היי", אנה אחזה בו בעדינות, "קום, נלך להשכיב אותך", הוא מלמל משהו לא ברור ונתן לה לגרור אותו לחדרו.
אלינור נותרה נבוכה במטבח תוהה,
מה לעשות עם עצמה עכשיו? היא החלה להסתובב בבית בניסיון להעסיק את עצמה. הבית, היא גילתה לא רק שמנה חמש קומות, אלה גם השתרעה על שטח רב, והחצר הייתה עצומה ועמוסה בצעצועי עשירים, ברכות מגרשים, ומדשאות כיסו את הכול.
אלינור לא שבעה מראות, היה להם כל כך הרבה, נראה היה כי הכול היה חדש ולא בשימוש.
מסכנים רחמה עליהם, עם כל הכסף שלהם אין להם אפשרות להציל את הילד שלהם.
אלינור חזרה לבסוף לבית ופנתה לחדרה, אך במקום לעלות קומה נוספת היא שגתה, ונכנסה לחדר אחר.
היא קפאה על עומדה כשגילתה את טעותה,
כי למולה: בחדר ענקי ויפיפה, שגימד את כל החדרים המעוצבים שראתה במגזינים.
כרע שחר על הרצפה, והתנשם בכבדות, ידו ניסתה נואשות להגיע למזרק, שכנראה נפל כשניסה להזריק לעצמו.
אלינור ראתה את גסיסתו החרישית של חברה לכיתה, היא רצתה לצאת כלעומת שבאה, היא רצתה לצאת בצרחות ולהזעיק עזרה, אבל לא היה לה זמן! נותר לה רק כמה שניות, לרוץ אל שחר,
להרים את המזרק ולתקוע אותו ישר בבטן התחתונה, וזה אכן מה שקרה. היא קיוותה שזה המקום הנכון, כי זמנה תם ברגעים אלה ממש, עיניו של שחר נעצמו.
אלינור כרעה רועדת ותלתה מבט מבועט בפניו עד שהעיניים העצומות נפתחו והשיבו מבט לעיניה. הוא התנשם כעת ביציבות וברגע שהיה מסוגל לדבר, השביע אותה. שלא תספר את הדבר לאימו.
אלינור נשבעה ועזרה לו לשכב במיטתו.
"תודה" מלמל, והמשיך לאחוז בידה, "הישארי כאן" ביקש.
אלינור נשכבה לידו עד שנרדם ואז.. נרדמה גם היא.
תגובות (0)