הקדמה – חול זהוב תחת קרקע יבשה + הרשמה לשתי דמויות.

״תעזוב אותי.״ אני אומרת בנינוחות. הוא לא מרפה.
״את תיעלמי לתוך ענן אבק אפור!״ הוא קובע כשדאגה מציפה אותו.
״בלעדייך.״ אני מוסיפה בטון עוקצני.
״את מעדיפה למות?" אתה זועק ומגלגל את העיניים שלך.
״כן.״ אני ספק אומרת לו ספק לעצמי.
הוא מושך אותי. ״תתאפסי,״ הוא מספיק להגניב ורץ. הוא גורר אותי ואני מחליטה לרוץ. מסכן.
״די.״ אני אומרת כשאנחנו עוצרים באמצע כביש שומם.
״אין דבר כזה,״ הוא אומר בחרדה.
״למה?״ אני צועקת.
״הם בדרך, את תיעלמי! כמו כולם!״
״אז…?״ אני שואלת באי הבנה. מה הוא רוצה ממני לעזאזל?
״את תמותי! בבקשה,״ הוא צורח בייאוש.
אני לא מפסיקה להביט בנער הלחוץ.
כל הבגדים והפנים שלו מוכתמים בבוץ ודם, העיניים שלו מעידות על שהוא נחוש בדעתו, הוא חיוור, כאילו עוד שנייה הוא יתעלף. רחמים מתגלים אליו, ״טוב.״
״רוצי!״ הוא סוגר את עיניו ונשכב על האדמה. ״אני לא אספיק. אני אעכב אותם.״
״אין מצב כזה. בעולם.״
הוא נשכב על האדמה ולא זז. הלב שלו עדיין פועם, מרגישים בבירור. אני בוכה, זה בגללי.
אני אשמה במה שקרה לו. אני מנגבת את הדמעות.
זה לא זמן לבכות, עכשיו צריך להתאפס ולגרור אותו. במקום שהוא גורר אותי.
״אמבר, לכי.״ הוא פותח את פיו לשנייה וקורס לחלוטין.
״לא.״ אני אומרת, אפילו כשאני לא יודעת מה קורה עם שום דבר. אני פשוט מרימה אותו ומושכת. אני סוטרת לו והוא קם. הוא מושיט את ידו ואני מושיטה של שלי. הוא קם ואנחנו ממשיכים לרוץ.
״את מוזרה,״ הוא מחייך. ״אבל לא כמוני.״
״ראיין, תסתום. אין זמן. הם באים, זה אתה שהזהרת אותי.״
הוא מביט בי בחוסר אונים וממשיך לרוץ. אני דוחקת בו כל כך הרבה. אפילו אין לי פנאי לדאוג לעצמי.
האנשים רחוקים, רצנו המון, ״אתה בסדר?״ אני שואלת אותו. הוא ממש חיוור.
אני מוציאה מים מהתיק ומושיטה לו, ״קח.״
הוא חוטף ממני את הבקבוק ושותה אותו בלגימה אחת. אני לא מעיזה לספר לו שהוא גמר לנו את כל המים ואני רוצה שנמשיך, הוא נראה יותר טוב, ״תודה, נסיכה.״
אנחנו נחים כמה דקות. ״איך עם אלה?״ אני שואלת והוא מביט בי באופן מוזר.
״אלה?״
״חברה שלך.״
״אהה…״ הוא צוחק, ״היא… היא בסדר. למה שלא תהיה?״
״סתם.״ אני נאנחת ומביטה בנער החתיך שעומד לפניי, הראיין הזה תפוס ואין לו מקום למישהי כמוני בלב שלו.
״את רעבה?״ הוא שולף ומוציא מהתיק לחם עם חביתה.
״מאוד.״
״צריך לברוח!״ ראיין מעיר לי. ״פשוט תזדרזי. אפילו שאני עיכבתי קצת בהתחלה.״
״קצת הרבה.״ אני מוסיפה.
״כן… כן… זה באשמתך. אני אמרתי לך לברוח ואת לא הסכמת.״
״זה אתה שחצי התעלפת!״ אני מרימה את הקול.
״היי, אל תאשימי אחרים בטעויות שלך!״ הוא מצחקק ואנחנו מתגלגלים על הקרקע, כל כל קרובים אבל כל כך רחוקים. הוא קם לפתע, ״סליחה.״
״על מה?״ אני שואלת ואז שמה לב לקירבה שהייתה בינינו. ״אהה…זה בסדר,״
״לא. זה לא.״ העיניים שלו עצובות. ״יש לי חברה.״
״שבטח כבר מתה.״ אני אומרת בטון מעוצבן. ״מה אכפת לך?״
״אני פשוט לא אוהב אותך.״ הוא מרים את התיק שלך ורץ בין העצים.
״חכה!״ אני צורחת.
״לא.״ הוא פוסק ולא מביט לאחור, אפילו לא לשנייה.
״זה הכל במעגלים!״ אני צועקת אליו אבל הוא כבר בטח כבר לא שומע.