פשוט לדבר איתך

"אני לא יודעת מה לעשות…" נענעתי את ראשי, אומרת בקושי.
"רק תדברי. אני מקשיב." הוא ענה לי, יוכולתי לשמוע חיבוק אוהב מלטף אותי בחיבה שאינה מגיעה לי.
"אני לא יודעת מה להגיד…" אמרתי מתייפחת חלושות, אומרת בקושי.
"את מה שמציק לך, את מה שכואב, את מה שאני יודע שמסתובב לך בבטן, בדם, בלב ואינו נותן לך מנוחה, רגע אחד של שקט בחודשים האחרונים." הוא אומר, קורא אותי כמו ספר.
"זה לא שאין לי את מה, אני פשוט לא מצליחה לשחרר את זה החוצה, אני לא מצליחה לדבר…הרבה זמן לא דיברנו ואני לא חושבת שאני מספיק מיומנת ומוכנה לזה…" אמרתי בכנות,
"הדיבור הזה, ביני ובינך אינו דרוש להכנה ממסוימת או לכישרון מסוים…"
"אני לא יכולה."
"את לא מנסה."
"ניסיתי כל כך הרבה, אבל כבר אין לי כוחות…" אמרתי נאנחת, כאילו הטילו משא כבד על כתפיי באותו הרגע.
"ובכן הדיבור רק יכול להעצים אותם, את לא מרגישה איך בחודשים האחרונים מאז שחדלת לדבר איתי את מרגישה מרוקנת? שגופף כבד? עיניך עייפות? את כבר לא מצליחה לישון בלילות?" ושוב קורא אותי כמו ספר.
"אני יודעת שזה בגלל זה…אבל אני יודעת שאם אני אדבר איתך אני אהיה חייבת להתמודד עם החיים, כי אתה כולך אמת, והאמת היא קשה יותר ומלווה בשביל מלא בקוצים…" דמעות החלו לרדת, גופי החל להיות תשוש.
"עדיף אמת קשה משקר מלטף." והנה שוב צודק, כל כך צודק,
"למה זה חייב להיות כל כך קשה?! למה אתה לא יכול לעזור לי?"
"אני עוזר. כל הזמן מתוקה, אני כאן לידך ומחזיק לך את היד ומזרים לתוכה אומץ, כוח, חוכמה, אהבה."
"אז למה שום דבר לא הולך לי? למה בחודשים האחרונים קשה לי כל כך, כל נשימה שאני נושמת מלווה בכאב?! בכל רגע אני מקווה שאיעלם? איפה אתה? איפה?"
"אני כאן. מעולם לא עזבתי אהובה. הבעיה היא שלך, את בוחרת להתעלם, את בחרת להשים את הכפפה שמתנקת אותי ממך, את שחדלת לבקש."
"כל כך קשה לי, והקשר איתך דורש כל כך הרבה…"
"כל הדברים הכי טובים בעולם דורשים הכי הרבה, יותר מלחמות…אבל זה שווה להקדיש להם את זה, לא כך?"
"אבל כשאני באה לדבר איתך לא יוצאת לי אפילו מילה, אני לא מצליחה ללחוש בקושי…"
"לא שמת לב ביתי? הרי מה עשינו עכשיו? דיברנו. זה כל כך פשוט, את הופכת את זה לדבר מסובך ובלתי אפשרי, רק את…"