תצלומים

אני פשוט ממש אוהבת את המלחין, ואת הקובץ של השירים- זה מדהים ומרגיע וממש עוזדר לי אישית לכתוב, אז תהנו להקשיב :)

אני מביטה בתמונה ישנה, הרמקולים שלי מתפוצצים מצלילים של גיטרות ותופים, וכמה שהשעה היא בין 2 ל4 בצהריים, יש לי את הזכות לעשות את זה, ואני די בטוחה שהשכנים לא ירדו ויבקשו ממני לכבות – הם יודעים שאם הם יגידו, זה לא יגמר טוב. ואני מודה להם מקרב לב על ההתחשבות.
אני נאנחת ומעבירה את אצבעי על הפנים שלה, שבתמונה. חבל שאוכל לראות אותה מעכשיו אך ורק בתמונות. אני מעבירה את אצבעי על האף שלה, על קווי העיינים, על שפתיה, על שיערה הג'נג'י, וכמה שזה עצוב, נושקת לתמונה באיטיות, לשפתייה בתמונה. לא. זה לא אותו הטעם. כרגיל.
אני מרפה מהתצלום ומקמטת אותו, וזורקת אותו לפח- אחד מיני רבי תצלומים שבדיוק חודשיים לאחר שמתה, החלטתי למיין, להיפטר מהם כמה שיותר מהר. מצידי האחד פח מלא בתצלומים שרק יכאיבו לי- רובם איתי. ומצד שיני, תצלומים שעדיין לא מיינתי, תצלומים מלאים בשיער ג'נג'י ועיינים כחולות- מסוג העיינים הכחולות שמזכירות קרח, הסוג הזה שיש רק לבנים- זה לא היה הדבר היחיד שייחד אותה. שעשה אותה כול כך מדהימה. ומקדימה, לפני רגליי המשוקלות בתנוחת לוטוס, התצלומים שהחלטתי להשאיר. שמתוך ה… בערך 100 שכבר מיינתי, היו רק שניים.
אחד מהם היה מהפעם שלישית בדיוק בחיי, שדיברתי איתה כמו שצריך.
היא וחבר שלה- היינו בני, כמה? היא הייתה בת 15, ואני הייתי בת 14 וחצי. היא וחבר שלה, ירדו המדרוגת שאותן עליתי, ראיתי אותם מקצה המדרגות, צוחקים. היא הייתה כול כך יפה. פשוט.. יפהיפה.
השיער הג'נג'י המתולתל שלה הקיף את ראשה בצורה יפהייפיה, כמו הילה, אבל הרבה יותר יפה. עייניה הכחולות בהקו מבין הנמשים שלה, והאף הקטן והישר שלה, מנומש כולו, לא נראה כמעט, מרוב השמש שהאירה עלייה. קרן אור של ממש. היא חייכה.
הרכנתי את ראשי ברגע שראיתי אותה, והתחלתי ללכת מהר יותר. הפחד שהיא תשים לב, וההתרגשות שמילאה אותי- הרגשתי כאילו הלב שלי קופץ פעמיים לפני כול פעימה- כמעט שמטתי את הסקייטבורד שלי, וכובע הגרב שלי כמעט נפל מראשי כשדרכינו הצטלבו במדרגות, הכתיף שלי- ראשי מורכן, המוזיקה שבאוזניי- רוק אלטרטיבי מלא בגיטרות ומילים מלאות במשמעות- פועלת בפול ווליום- התחככה בשלה. היא צחקה. שמטתי את הסקייטבורד שלי על המדרגות, הואו החל לינסוע אחורה.הלב שלי הפסיק לפעום סופית. הביטתי בה, והיא הסתכלה עליי. היא חייכה., ירדה שתיי מדרגות וברגע תפסה את הסקייטבורד.
"היי" היא אמרה לי, והישטה לי את הסקייטבורד. הרגשתי אני מסמיקה, הרגע שבו אצבעותיי נגעו בשלה, כשבאתי לקחת את הסקייטבורד, הרגשתי כאילו כול העולם בא להפסיק את הלב שלי סופית, וחשמל הוזרם אל אצבעותי. לקחתי את הסקייטבורד במהירות והנהנתי, מסדרת את כובע הגרב שלי. היא כול כך יפה. החיוך שלה- פשוט.. ואוו.
נאנחתי.
"היי" אני עניתי, ונפנפתי אלייה בבישנות. החבר שלה, לחץ את ידי הפנויה, ובידו השניה הוציא לי את האוזניות מהמקום.
"לא יפה לדבר עם מישהו עם אוזניות" הוא אומר. אני מחייכת. והיא צוחקת.
"ואוו, אתה גאון, מה אני אגיד לך" היא מחייכת אליו. אני מתכווצת. היא לא רוצה לדבר איתי, בטח שלא- היא הרי באה איתו. היא יפייפיה. אני נושכת את שפתיי.
"ואו, סחתיין על החרא סקייטבורד שלך!" הוא אומר, הוא עומד מאחורי, אז אני נאלצת להסתובב ולתת לא כאפה- כמה שהוא צודק, עדיין לא יפה.
"אני יודעת שהוא חרא" אני משיבה- מנסה כמה שיותר להדחיק את היותה שם ולהתרכז רק בילד הזה- אני לא מכירה אותו אפילו "אל תזכיר לי, אבל הוא סבבה."
הוא מחייך והיא צוחקת מאחורה. הצחוק של ה מזכיר לי פעמונים. אני מתכווצת.
"לאן אתם הולכים?" אני שואלת, מרוב נימוס.
"לתלות מדבקות על זה שצריך סקייטפארק פה" היא אומר ומוציאה מדבקות מכיסה ומכניסה בגסות לידי. המדבקות חמימות, וכך גם היד שלה. אני מתפתה לאחוז בה לרגע, אבל אני לא עושה זאת."רוצה לבוא איתנו? אני רואה שאת לא נגד הרעיון" היא אומר ומעיפה מבט בסקייטבורד שלי. אני מהנהנת- באמת שאין לי מה לעשות. אני מסדרת את כובע הגרב שלי ומחייכת אליה.
"מעולה, אני אבוא איתכם" אני אומרת,. אנחנו גומרים לרדת במדרגות, ומתחילים לצחוק- כי הסקייטבורד שלי נפל שוב. הלב שלי ממשיך לקפוץ פעמיים לפני כול פעימה- אבל עדיין, אני שמחה יותר, מרגישה טובה יותר, והיא לידי. באותו היום חיבקתי אות הפעמיים.
אבל היא התנשקה עם החבר הזה שלה- ברחתי הביתה בדמעות- כול האיילינר השחור שלי זלג ובוקר למחרת העיינים שלי היו אדומות כול כך.
אני צוחקת ומשתעלת, מחזירה את עצמי למציאות- כול זה קרה לפני 10 שנים- והתצלום, הוא תצלום ישן שכבר טיפה מתפורר. רואים אותנו- אותה, אותו, אותי, ועוד שניי חבר'ה שהצטרפו אליינו באמצע הדרך, עומדים ליד גדר שמילאנו אותה במדבקות של "צריך סקייטפארק בעיר המעפנה הזו!", צוחקים, מריגשים נפלא. אני מחזיקה ידיים איתה בתמונה הזו.
אני חוזרת למיין את התמונות, ורואה שהזמן כבר אחרי עשר בלילה.
אני כול כך מתגעגעת אלייה.
אני כול כך רוצה אותה בחזרה.
היא הייתה יפייפיה גם בקבר.
אפילו אם היא הייתה בלי שיער. ואפילו אם הצבע עיינים שלה דהה.
אני אוהב אותה תמיד.
אני מכבה את האור ומביטה אל המיטה הרכה שלנו. שפעם ישנו בה ביחד.
לילה טוב.