שער אל המוות – נקמת הסוגרים – פרק 15

– אמבר –

״לא רעיון טוב,״ גער בי סיימון בתוך ראשי. ״הסוגרים יכולים להיות שם.״
״כרגע הם שם?״ שאלתי.
״לא, אבל הם יכולים לבוא בכל רגע. וחוץ מזה, את לא יכולה ללכת בלי סטיבן.״
״למה לא?״ שאלתי אותו בקול רם.
״זה שאת דוברת רוחות ולו יש תכונות של דובר רוחות זה סימלי. אתם משלימים אחד את השני. אתם חצאים של שלם אחד. ובגלל זה אתם צריכים להיות ביחד.״
״לא נורא,״ אמרתי. ״הסתדרתי בלעדיו כבר מיליון פעם. וכלום לא קרה!״
״אז בפעם המיליון ואחת תקשיבי לי.״
״אני מבטיחה, בסדר? בפעם המיליון ושתיים. משלים אותי או לא משלים אותי, סטיבן לא יודע לשמוע רוחות. עם כל הכבוד, הוא לא ממש יכול לעזור לי במשימה הזאת! וחוץ מזה, אני לא רוצה לסכן אותו. אני הולכת לבד, וזה כבר הוחלט. דעתי לא תשתנה!״
הוא ניסה לשכנע אותי עוד כמה פעמים, אבל התעלמתי. זה באמת מה שחשבתי. סטיבן לא צריך להסתכן בגלל משהו שלא ביכולתו, כמו לדבר עם רוחות.
סטיבן, אנבל ולוסי יצאו איתי לחצר בית הספר.
״ביי,״ הם אמרו לי. ״בהצלחה!״
חייכתי להם. הוא יצר באדמה מדרגות שיובילו אותי לשער. אחר כך הוא יצר כדור אור קטן. הוא היה אמור להוביל אותי לשם ובחזרה, ולסגור אחריי את המדרגות.
אחרי שירדתי מספיק, האדמה נאטמה מעל ראשי. לא ראיתי יותר את אחי ואת החברים שלי. לא הייתי יכולה לראות כלום אם לא היה את כדור האור הזעיר שהאיר לי את המדרגות שהובילו עמוק למטה. כבר הייתי רגילה לזה; לפני שנה וחצי כל זה עוד היה מוזר, אבל עכשיו כבר לא.
ירדתי למטה בזהירות. המקום היה קריר ולח. האור הלבן הטיל צללים מרקדים על קירות האבן, כך שמדי פעם נראה שעוקבים אחריי. לא נשמע שום קול חוץ מצעדי המהדהדים וטיפות מים, שמדי פעם נטפו מהתקרה. פתאום כדור האור, מקור האור היחידי שלי הבהב כמה פעמים… ונעלם.
הלב שלי צנח לרגליים. נצמדתי לקיר וניסיתי לעצור את הרעד. זה לא סימן טוב, בכלל לא. ניסיתי בכל הכוח ליצור כדור אור, ללא הצלחה. רק עכשיו הבנתי כמה סיימון צדק: סטיבן ואני משלימים אחד את השני.
לאט לאט, נעזרת בקירות, הלכתי בחזרה עד שנתקלתי באדמה מעל ראשי. דפקתי עליה בחוזקה.
״סטיבן!״ צעקתי. ״סטיבן!!!!״
אין תשובה. גם לא הייתה אמורה להיות. מה חשבתי לעצמי?
אני כאן לבד, וזאת אשמתי. אין לי שום נשק, אני אפילו לא יכולה ליצור כדורי אור. אני צריכה להתמודד עם הכל לבד, או למות. אין דרך חזרה. הדרך היחידה שלי – קדימה.
ירדתי למטה. בזהירות, מדרגה אחרי מדרגה. לא ראיתי כלום, נעזרתי בקירות. מדי פעם כמה אבנים החליקו מתחת לרגליי, פעם אחת נפלתי, אבל בגדול הצלחתי לשמור על שיווי משקל.
לבסוף, ראיתי אור חלש מגיע מרחוק. הבנתי שאני מתקרבת ליעד. הגעתי למקום שבו היו שער ואגמי הדמעות; כבר שנה וחצי לא הייתי פה. אבל זכרתי את הכל – את הריב, את הקרב, את פתיחת השער – כאילו זה קרה אתמול.
ידעתי שהסוגרים כאן, כי אין שום הסבר אחר לעובדה שהכדור נעלם. הופתעתי כשלא ראיתי אף אחד.
ואז, יד קפואה תפסה אותי מאחורה והצמידה לקיר. ניסיתי להשתחרר, אבל אז פגיון, השנק החביב על הסוגרים, הוצמד לגרוני. התנשמתי בכבדות. עצמתי עיניים, מתכוונת למות בכל רגע.
״סטיבן,״ לחשתי. ״אני צריכה אותך.״