כל כך שונים – פרק 28+29 [פרק כפול]

נקודת המבט של שירה:
כל הדרך לשיעור לא הפסקתי לחשוב על אלידור.
אני דואגת לו והוא לא מקשיב.
אני יודעת שהוא עושה את זה כי הוא נמצא תחת איום, אין לו כל כך ברירות.
אבל אני גם יודעת שתמיד הדברים האלה לא מסתיימים על הצד הטוב, זה יכול לדרדר אותו ובסוף להרוס אותו.
נכנסתי לכיתה והמורה כבר הייתה שם.
" אני מצטערת על האיחור " אמרתי.
היא הסתכלה עליי קלות ואז נאנחה – " יש לך מזל, הרגע הגעתי, שבי " היא אמרה ונכנסתי במהירות.
– " איפה הציוד שלך גברת צעירה? " היא עצרה אותי.
הייתי בלי התיק שלי.
" שכחתי אותו בחדר " אמרתי וחייכתי אליה חיוך מתנצל.
" אפשר ללכת להביא אותו? " עלה לי רעיון.
במילא אני לא מרוכזת, חשבתי על ללכת לאלידור.
אני רוצה להראות לו שאני איתו במצב הזה.
– " לא לא, תחלקי עם אלה את הספר " היא קטעה את מחשבותיי.
" אלה? " שאלתי.
– " כן " היא אמרה די ברור.
הסתובבתי והסתכלתי על התלמידים.
" אל.. אלה? " שאלתי את המורה בשקט.
– " אלה, השותפה לשולחן שלך " היא גילגלה עיניים וחזרה ללוח.
" אלה! כן בטח " אמרתי בניסיון להציל את עצמי מהמבוכה.
הלכתי במהירות לשולחן שלי והתיישבתי.
היא ישבה לידי, בוהה בספר.
אז ככה קוראים לה, אלה.
– " פתחו בעמוד 34 בבקשה, שם אנחנו יכולים לראות בדיוק את מה… " המורה התחילה להגיד.
אלה דפדפה והגיעה לעמוד.
" איך ידעת שהוא צריך עזרה? " שאלתי אותה.
– " לא ידעתי, הרגשתי " היא אמרה בלי להסתכל עליי.
" מה יש לך כוחות או משהו? " לא האמנתי ששאלתי אותה את זה.
היא משכה בכתפיה והנידה לביטול.
" אז מה זה? " התעקשתי.
– " זה מסובך " היא ענתה.
" ומה אם לא עזרתי לו באמת? הוא היה צריך עזרה. אבל אני רק הפכתי את המצב לעוד יותר גרוע " אמרתי לאחר שתיקה קצרה.
– " אז תשני את זה " היא אמרה.
" מה זאת אומרת? " לא הבנתי.
– " תתקני "
– " תעזרי לו להפוך את המצב לטוב יותר " היא אמרה.
" זה לא כל כך פשוט " גיחכתי.
– " את אוהבת אותו? " היא שאלה.
" מה? לא! " עניתי במהירות. מאיפה היא הביאה את זה?
– " אני אנסח את זה אחרת, הוא חשוב לך? "
הרגשתי צמרמורת עוברת לי בגוף " כן " אמרתי ובלעתי רוק.
– " אז תעשי שזה יהיה פשוט. אם תגידי לעצמך שאת לא יכולה, זה באמת לא יקרה.
תאמיני בעצמך, לכל דבר יש פתרון " היא אמרה וסגרה את הספר.
הצלצול לסוף השיעור נשמע בדיוק שנייה לאחר מכן.
" איך ידעת " מלמלתי והיא רק הכניסה את חפציה לתיק ויצאה מהכיתה.

*

~~~חודשיים לאחר מכן~~~
נקודת המבט של אלידור:
עברו חודשיים מאז שהתחלתי למכור.
העסק דווקא מתקדם יפה. ידעתי שיש ילדים בפנימייה שהעניינים האלה הם חלק מהחיים שלהם, אבל לא ידעתי שיש כל כך הרבה כאלה.
הכסף שאני מרוויח בסוף כל שבוע אני נותן לבן זונה.
הוא שולח כל פעם שליח אחר כדי שייקח את הכסף, הוא אוסף את הכסף והולך בלי לומר מילה.
אני נותן להם מספיק, ככה שהוא כבר הפסיק לאיים עליי ואפילו אני משאיר קצת בשבילי.
הספקתי להיפרד מאורטל.
אני לא יכול להיות איתה בזמן שאני מתמודד עם זה.
למדתי לקח ממה שקרה אז עם שירה ואני לא רוצה שגם היא תהיה מעורבת.
למרות שהיא נשברה מזה, לא יכולתי לספר לה את האמת אבל זאת כבר לא בעיה בשבילי.
יש לי אחת גדולה יותר… שירה.
היא עדיין לא משחררת מהעניין של הסמים וזה מתחיל להימאס.
אני יודע שהיא דואגת לי, אבל אין לי כל כך מה לעשות.
אני לא יכול להתנגד והיא לא מבינה את זה.
היא חושבת שזה משחק.
יצאתי ממקלחת וכיסיתי את פלג גופי התחתון במגבת, השעה הייתה 22:45.
ב-23:00 המשחק של ברצלונה/ריאל מדריד מתחיל, המנהל הסכים לתת לנו לראות אותו בטלויזיה שבמועדון.
פתחתי את הארון וראיתי את החליפה של ברצלונה תלוייה בארון, נקייה ומגוהצת.
" כמה חיכיתי לרגע הזה!!! " צעקתי ונישקתי את החולצה.
לבשתי את החליפה והסתכלתי במראה.
אביה נכנס לחדר.
– "פשש.. יפה יפה " הוא מחא כפיים.
– " אבל לא חבל על הבושה? " הוא עמד לידי.
לא הבנתי.
" הבושה שהקבוצת זין הזאת הולכת לעשות שהיא תפסיד " הוא התחיל לצחוק.
– " יא בן שרמוטה, יאלה צא, צא מפה! " קראתי.
" בסדר מה אתה מתעצבן " הוא מילמל ויצא.
– " יאלה ריאל!!!!!!! " הוא הוציא את הראש מהדלת.
" בן זונה " צחקתי וזרקתי על הדלת נעל אבל הוא הספיק לברוח.
סידרתי את השיער ואז נשמעה דפיקה בדלת.
" מה קרה? "
" נזכרת מי המלכה האמיתית? " רצתי לדלת לפתוח.
ראיתי את שירה עומדת שם.
השארתי את הדלת פתוחה וחזרתי לחדר.
– " מה לא תזמין אותי להיכנס? " היא שאלה.
" כנסי " אמרתי וסידרתי את השרשרת.
– " מה חוגגים היום ואני לא יודעת? " היא שאלה והסתכלה עליי.
" את הניצחון של בארסה בעזרת ה' " נישקתי את כף ידי והרמתי למעלה
– " אז בהצלחה? " היא צחקה.
הנהנתי וחייכתי אליה.
שמתי נעליים ואז היא אמרה " סחורה חדשה? " והסתכלה על השק שהיה בתוך הארון שלי.
נאנחתי.
– " שירה די " אמרתי.
" תענה " היא לחצה.
הסתכלתי עליה, לא יודע מה לענות.
היא הבינה ששיקרתי לה.
" אני לא מאמינה שהאמנתי לך " היא אמרה.
– " שירה נו זה לא ככה " אמרתי והתקרבתי אליה.
" אני ידעתי שזה לא ייגמר בחיים ידעתי! " היא הרימה את הקול.
" ועוד חשבתי שעזרתי לך לסיים עם זה, חשבתי שהפכתי את המצב לטוב יותר " היא אמרה וקולה נשבר.
– " את עזרת לי, את באמת עזרת לי " אמרתי.
" כן? אז למה זה לא נראה ככה? " היא שאלה.
– " אני יודע שאת רוצה את הטוב בשבילי אבל תשכחי מזה, אני לא הולך לצאת מזה בזמן הקרוב " אמרתי.
" אם תגיד לעצמך את זה, זה באמת לא יקרה " היא אמרה.
– " עוד פעם זה? "
" אני יודעת שבך אתה כבר לא מאמין, לפחות תאמין לי " היא אמרה ודמעות החלו לרדת על פניה.
" בבקשה " היא הוסיפה.
– " זה לא הולך ככה ברגל "
– " אני לא יודע מה יקרה מחר ואת רוצה שאני יאמין בעצמי? " אמרתי והסתכלתי עליה.
" כן!! " היא קראה.
– " לא יקרה, מצטער " אמרתי והתקדמתי לדלת.
" תפסיק כבר להצטער על כל דבר!! " הדמעות שלה לא הפסיקו.
" ממה אתה כל כך מפחד? מה עוצר אותך?! " היא צעקה.
ניסיתי להוציא מילה מהפה אבל לא הצלחתי.
לא רציתי לספר לה על מה שקרה לפני, על איך שהגעתי למצב הזה, על הילדות הקשה שהייתה לי, על איך שהייתי צריך להיות עצמאי מגיל קטן וזה היה הפתרון היחיד, הם גררו אותי אליהם – לא אני.
לא רציתי לספר לה על הגניבות, על השדידות, על הבגידה במשפחה,
ובמיוחד לא רציתי לספר לה על
אליאב.
" מה זה? מה אתה מסתיר אלידור?! " היא התקרבה אליי והקול שלה כבר עמד להיגמר.
לא יכולתי להגיד לה את האמת וגם לא יכולתי להשאיר אותה ככה בלי תשובות.
אז בלי לחשוב יותר מדי, פשוט תפסתי לה את היד והצמדתי אותה אליי.
" עזוב אותי! " היא ניסתה להתנגד.
– " תבטיחי לי שלא תעזבי אותי בחיים " אמרתי ונישקתי אותה.