היא חברת ילדות

החיוך המתוק והילדותי הזה שיש לה, אני מתגעגע לימים שבהם רק אני זכיתי לראות אותו; ואת הדרך שבה היא מניפה את שערה אל מעבר לכתף, תוך כדי נענוע ראש קל וצחקוקים, והמבט הסקרני הזה שיש לה בעיניים כשמישהו מספר לה משהו חדש; וריח הבושם שלה, פשוט אי אפשר להפסיק.
מאז שהיא יוצאת איתו, היא כמעט ולא איתי.
היא יותר מידי טובה בשבילו, והוא לא טוב מספיק בשבילה, לא כמו שאני יכול להיות. הוא לא מכיר אותה כמו שאני מכיר.
לפעמים אני רוצה לגרום לה להיפרד ממנו, אבל כשאני רואה את החיוך שלה שוב, אני מוותר. אולי פשוט יותר עדיף שהיא תבין לבד. אני לא רוצה להיות זה שישבור לה את הלב.
חברים אומרים לי שאולי פשוט כדאי לי לוותר, למצוא מישהי אחרת, אבל אני לא יכול. אני לא מצליח להפסיק לחשוב עליה. כל פעם שאני מנסה אני רואה את הפנים שלה, או שאני נזכר בכל הדברים שעשינו ביחד. היא חברת הילדות שלי; הילדה הראשונה שהכרתי, והתאהבתי בה. אני לעולם לא אעזוב אותה.
אני כל הזמן צוחק ואומר להם שישאלו אותי בפעם אחרת, רק שעד אז, אני כבר אהיה איתה.
כמו פעם.