גינת הצללים, פרק 16-חזרתו של אחרון המילרים
"היי." אמר קול קטנטן מאחורי אנני.
היא הסתובבה לראות מי זה. "אוליבר!" היא קראה באושר וחיבקה אותו.
אוליבר הופתע מעט, אך חיבק אותה בחזרה. "היי, מה שלומך?"
"כלום, אני שמחה לראות אותך." היא חייכה "גם התאמנתי על הפרזנטציה קצת."
"זה טוב." אמר אוליבר בחיוך משלו.
החיבוק התנתק. "איך היה בבית החולים?" היא שאלה "אתה בסדר עכשיו?"
"בבית החולים היה… חולני." אוליבר אמר בחיוך עקום ושניהם צחקו.
"הבדיחות שלך זוועתיות." קבעה אנני.
"אבל את אוהבת אותן?" הוא שאל בטון גבוה יחסית.
"אוקיי, אוקיי, כן, אני אוהבת אותן." אמרה אנני תוך כדי צחקוק. "התגעגעתי לחוסר חוש ההומור שלך."
"את מדברת כאילו לך יש חוש הומור." אמר אוליבר ושילב את ידיו.
"לך לעזאזל." אמרה אנני בחיוך קל.
"אל תדאגי, יום אחד אני משוכנע שזה יקרה." הוא אמר בחיוך קטנטן, אבל לאנני זה לא נשמע כמו בדיחה.
לפני שהיא הספיקה לשאול למה הוא מתכוון, המורה נכנסה והשיעור החל. היא בירכה את אוליבר על חזרתו בצרפתית מהירה והמשיכה בחומר הנלמד.
"באמת שכואב לי עליהם." הודתה קלארה.
"הם תמימים…" אמר ג'ק בקול חסר משמעות.
"לפעמים אני חושבת לעצמי, מה היה קורה אם גם אני הייתי תמימה כל כך?" שאלה קלארה והביטה בג'ק. הוא סובב אליה את מבטו המזלזל.
"היית חייה כמוהם, בשקר." הוא אמר לבסוף וגיחך. "לא נשמע כיף."
"למען האמת, מדי פעם אני מעדיפה את השקר." היא אמרה והשפילה מבט.
הוא צחק "את ממש מטופשת." הוא אמר והביט באוליבר. "לפחות יש להם חופש כאן."
"כן, ותראה מה הם עושים איתו."
"הם לא חכמים במיוחד." אמר ג'ק בחיוך, ואז נשמע הצלצול.
אנני ואוליבר, כמו תמיד, נותרו אחרונים בכיתה. ואז גם ברנדון הגיע. הוא אמר לאוליבר ואנני ללכת ושהוא יצטרף בהמשך.
"היי, אלה אתם." הוא אמר לקלארה וג'ק.
"אנחנו?" שאל ג'ק.
"כן, אתם, שוב." הוא אמר.
"אולי תגיד לנו מי אתה?" שאל ג'ק ושילב את ידיו.
"ברנדון מילר, ואתם?"
"אני קלארה, זה ג'ק." אמרה קלארה. "ואנחנו ממהרים, אז נתראה."
"אבל…" החל ברנדון לומר, אבל הם כבר הלכו במהירות משם.
-פחות מעשרים וארבע שעות קודם לכן-
לוקיאנו מלמל את המילה "סליחה" במשך כל הזמן שהכניס את התחמושת לאקדח, קולו רועד ונשמתו כבדה. "אני כל כך מצטער." הוא אמר והצמיד את האקדח לרווח בין עיניו של אוליבר, העצומות כעת.
"זה בסדר, באמת. אתה צודק." אמר אוליבר בקול קטן. "הייתי הורג את עצמי אם הייתי יכול."
"אל תדבר ככה, אני מצטער." אמר לוקיאנו, קולו רועד כמו ידיו. עם כל רגע שעבר לוקיאנו רעד עוד ועוד, עד שלבסוף האקדח נפל מידיו ולוקיאנו נפל על ברכיו בבכי, מחבק את רגליו של אוליבר ונאחז בהן כאילו הוא ימות אם לא יאחוז.
אוליבר היה מופתע מעט, אבל הוא התכופף וליטף בעדינות את גבו של חברו הטוב. "זהו, זה בסדר, הכל בסדר…" הוא המשיך למלמל בקול מרגיע בעוד חברו הטוב בוכה על הרצפה בקול.
"אני מצטער…" אמר לוקיאנו תוך כדי בכי.
"זה בסדר." אמר אוליבר בטון מנחם.
תגובות (24)
תמשיכי! למרות שרק עכשיו התחלתי לקרוא את זה!
מעכשיו אני אקרא לך מחק.
מחק! קראת את זה לפני שערכתי את 15 או לא? לוקיאנו הפיל שם את האקדח או שלא?
ואני ממש שמחה שהתחלת לקרוא~ *מחבקת את המחק*
פרק יפה מאוד,
הכתיבה שלך יפה מאוד,
תמשיכיייי ומהר
+5
אומיי, אנשים קוראים את הסיפור שלי! אני לא מאמינה, זה כזה מרגש, משהו כמו שישה קוראים… זה באמת התרגשות. כאילו, באמת.
תודה רבה! תודה רבה רבה רבה כל כך!
קראתי את פרק 16 ואז שוב את פרק 15 ואכן את צודקת זה באמת יוצר יותר מתח ככה אבל כבר קראתי את פרק 15 ככה שזה היה לי די ברור .. חח לא נורא אם לא הייתי קוראת אותו אני בטוחה שהייתי נשארת במתח איום ונורא .
כשאני עכשיו עוקבת אחרי הסיפור הפרק הזה נשמע לי קצת קצר מידי אבל זה רק בגלל שאני סקרנית לראות מי זה ברנדון ואיך הוא יכול לראות את הזוג הזה ומי אלה הזוג הזה בכלל , תמשיכי !!! מחכה לפרק 17 .
ברנדון הוא אח של אוליבר. חשבתי שזה היה די ברור.
אלא אם התכוונת למי הוא מבחינת "מי אתה, ברנדון מילר?" או "מה התפקיד שלך בהצגה המרהיבה שלנו?"
אל תדאגי, אני אמשיך בקרוב, אני עובדת על פרק 17 כרגע.
וזה כי אני טיפשה, חשבתי על זה רק כשהיה לי משעמם מספיק לקרוא את זה מחדש ואז הרעיון הזה התגנב למוחי.
לא נורא, כשאני אתחיל לפרסם את זה בפייס [כן, אני עד כדי כך נלוזה] אני אפרסם ככה ואתן להם לבכות לחינם במשך *כמה זמן שאני אשים בין פרק לפרק*
חח אני הבנתי שברנדון הוא אח של אוליבר אבל רק ברנדון רואה את הזוג הזה בגלל זה השאלה עלתה לי .
שא, הכל יתגלה בעתיד… [לא יכולה להבטיח שהקרוב, אני צריכה לבדוק כמה פרקים אני עומדת למשוך עד ההאלווין כי אני אשתגע מהדבר הזה. אין להם פואנטה. כתבתי את פרק 17 ואין לי מושג למה הוא נראה כמו שהוא נראה. שונאת אותו. איכ.]
נראלי שלא משנה איך תמשיכי את העלילה אני עדיין יופתע ויאהב , מחכה לו :)))))
אופתע* ואאהב* [או שזה אוהב אבל לא בטוח אז אל תסמכי עלי באחד הזה]
די להיות חמודה כל כך. הם רק מדברים. במשך כל הפרק.
חחחחח דיי עברתי את הבגרות בלשון עזבייי אותי בשקט !!!!!!!!! *&#*)&#)
אני רק אגיב משהו כדי שיהיה מספר זוגי של תגובות.
משהו.
היי ליזה, מתי את מתחילה את הסיפור גיים? שבו אני נידחק?!
אמרתי לך, בעוד די הרבה זמן. כשאני אסיים את גינת הצללים.
ואתה אל תאספים לי בתגובות, אני מזהירה אותך, אני שונאת שיש לי מספר אי-זוגי שלהן ותמיד כשמספימים זה קורה!
טוב…
ואתה בכל זאת מספים.
זו הייתה תגובתך האחרונה כאן שלא קשורה לסיפור. אם מתחשק לך לפטפט, אימייל:
[email protected]
נוק יור סלף אאוט.
אם יש לך משהו לומר בנושא הסיפור, אתה תמיד מוזמן~~~
לא אין לי (וזה יוצר מיסםר אי-זוגי!
אם אין, אז אל תגיב כאן. לך לסיפור שאין לי בעיה שיגיבו לי עליו כמו מטורללים.
טוב בגלל שביקשת שאקרא, אני קורא שוב ומגיב.
אהבתי את השינוי שעשית, הוא באמת מביא יותר מתח לסיפור(אע"פ שידעתי כבר שהוא לא נהרג)
תמשיכי!!
יש פרק 17, גאון.
יההההההההה ליזה זה מדהיייייים, מרגש. הכתיבה שלך ממש השתפרה מהפרקים הראשונים.
אגב, אני כבר מחכה שתקראי את הסיפור שלי (;
אני יודעת, גם אותי זה נורא מפתיע, השינוי ממש בולט כזה וזה רק גורם לי לחיוך.
אני אקרא אותו… בתקווה ומחר אני אספיק לפני שהדודים באים אבל אחרי שאני אסיים לעזור לסדר הכל לכבודם.
כן השינוי ממש גדול חח, מה שכן הבניה שלך תמיד הייתה מעולה. ובהצלחה מחר.. ^_^
תודה רבה בכל הסעיפים~