החצי השני שלי – פרק 13

״אז מי תהיה ראשונה?״ הוא שאל.
עצמי את עיני בחוזקה, לא רציתי לראות במי הוא בחר, לא רציתי לדעת.
ופתאום נשמעה ירייה, שקט, דממה.
פתחתי את עיני בפחד, והסתכלתי לכיוון אלי, היא דיממה, הוא ירה בה. הוא בחר בה. הרמתי את ראשי אליו, לראות אם הוא עדיין שם, אבל כמו שחשבתי הוא כבר ברח.
״בנות! אמבולנס עכשיו!״ צעקתי לטל וירין שעדיין התחבאו. הן רצו וניסו להזעיק עזרה.
״לירי..אני רוצה שתדעי״ אלי אמרה בחולשה.
״אני לא רוצה לשמוע מילים אחרונות כי זה לא הרגעים האחרונים שלך ברור?״ צעקתי עליה.
״ידעתי שזה יקרה.. אני מפגרת, אם את רוצה הסבר תחפשי מישהי בשם ניקול ארל, היא יודעת הכל״ היא אמרה בלחש.
״אלי לא! את תספרי לי בעצמך תפסיקי!״ התעצבנתי.
הידיים שלי כבר היו מלאות בדם, ורק אז קלטתי שלחצתי לה על הבטן עם ידי, כדי שהדם לא יצא.
״את חברה טובה.. אין הרבה כמוך״ היא לחשה בחולשה.
״אלי די!״ צעקתי.
היא התחילה לעצום את עינייה לאט לאט.
״לא! לא! תשארי ערה!״ צעקתי עליה.
״אלי!!!״ צרחתי.
״סליחה..״ היא לחשה ונשימותיו הכבדות הפסיקו.
״ אלי.. אלי! קומי עכשיו!״ צעקתי בוכה.
ירין וטל הגיעו בריצה ואמרו שהאמבולנס בדרך.
״מאוחר מדי״ לחשתי בבכי.
״לא..לא.. לא מאוחר מדי״ ירין לחשה וחזרה על כך שוב ושוב.
לאט לאט הורדתי את ידי מאלי, ועצמתי את עינייה.
הרמתי את ראשי וראיתי את האמבולנס מגיע.
״אולי לא מאוחר מדי״ טל אמרה.
ישר ירדו הפרמדיקים והעלו את אלי על האלונקה, הכניסו אותה לתוך האמבולנס ונסעו.
נותרנו שלושתנו מאחור, עדיין יושבות על הרצפה בוכות והמומות.
״קדימה בנות, נוסעים לבית חולים״ ירין אמרה.
קמנו מהרצפה ותפסנו מונית, בידיעה שזה הולך להיות לילה קשה, קשה וארוך.