הסערה

אנחנו הולכים ברחובות הריקים.
אתה ואני – אני ואתה. שנינו ביחד מול כל העולם. כמו תמיד.
יש שקט, תמיד יש שקט. תמיד יש סערה שמחכה לבוא.
בדרך כלל אנחנו לא יודעים באיזו צורה הסערה תבוא, אבל היום אנחנו יודעים. היום הגיע תורנו לחולל את הסערה.
כל כך שקט שאני יכולה לשמוע את הנשימות שלך, אני תוהה מה עובר לך במוח ברגעים האלה, אבל יודעת שאני לעולם לא אשאל.
אנחנו מתקרבים.
שואפים, נושפים אוויר קר וצלול. קור אף פעם לא הפריע לנו, או כמו שאתה תמיד אמרת – אין קור יותר גדול מהקור שיש לשנינו בפנים.
אתה צדקת. כמו תמיד.
אתה מחפש את היד שלי בחשכה ולבסוף מוצא אותה. את ואני – נגד העולם.
אנחנו מגיעים לצוק ונעמדים על הקצה.
אנחנו שותקים, אבל זה לא משנה אנחנו רק יוצרים את השקט שלפני הסערה.
כשאנחנו מתקרבים לקצה של הצוק, אני כבר מבינה שאין חרטות. אנחנו עושים את זה, ביחד.
עוברים למקום יותר טוב – בתקווה שיש כזה.
כבר הרבה זמן אנחנו נאבקים ביחד, אבל אנחנו לא חזקים מספיק.
אנחנו חייבים לעשות את זה. עכשיו.
מצחיק, אבל אף אחד מאיתנו לא מראה סימני חרטה, או פחד.
כשאנחנו עושים משהו, כנראה שזה עד הסוף.
כל השאר באמת לא משנה, אם אנחנו ביחד.
אתה סופר עד שלוש, ואנחנו קופצים מהצוק. ביחד.
יצרנו את הסערה