אטלנטיס – פרק 2

"אה.. סליחה. אני מצטער. שקעתי במחשבות", אמרתי והסמקתי.
לא נשמעו צחקוקים, אבל ידעתי שזה היה רק בגלל שבשיחות שניהלו איתנו קודם לכן, אמרו לנו שבשום אופן אסור לנו לצחוק אחד על השני.
כנראה בגלל שכולם היו שם במצב רגיש ושביר.
אד הנהן והמשיך בסבב. אני שוב לא הקשבתי, ובחנתי את החדר בו אני נמצא.
החדר היה גדול ומרווח, עם קירות לבנים וכמה תמונות שאני חושב שמטרתן הייתה לגרום למדוכאים להרגיש יותר טוב. על כל תמונה היה כתוב משו קיטשי ואופטימי בצורה מחרידה, שהתחבר למה שהיה בתמונה.
למשל – בתמונה אחת שבה צולם הים והאופק נראה כבלתי נגמר היה כתוב "אתה לא תדע מתי אתה מגיע לסוף העולם, אתה תרגיש את זה כאשר לא תחפש יותר את האופק". בהחלט מעודד.
אנחנו ישבנו על כיסאות פלסטיק שהיו מסודרים במעגל, על רצפה מלוכלכת שניסו לכסות אותה בשטיח.
חזרתי להקשיב כי ראיתי שאד מדבר, ורציתי למנוע עוד מצב בו אני מביך את עצמי.
"אם הייתי שואל אותכם מה המילה האהובה עליכם בעולם, מה הייתם עונים?", הוא אמר, מה שהיה ניסוח רע במיוחד של שאלה, כי הוא באמת שאל אותנו מה המילה האהובה עלינו. בכל מקרה, התשובות הסתכמו ככה:
"אמא"
"אהבה"
"תקווה"
"עתיד"
"טוב"
ועוד כל מיני מילים שאני בטוח שלא היו נכונות, ושנאמרו כדאי לא להדאיג את אד ולגרום לו להתקשר להורים, או שהם סתם רצו להתאים את המילים לתמונות על הקיר.
רק תשובה אחת הייתה שונה, של הנערה הזאת.
"מוות", היא אמרה.
אד היה דיי מזועזע, הוא בהה בה לכמה שניות ואז אמר. "זו אמירה מאוד חמורה, את מוכנה גם להסביר?"
היא נאנחה. היה מובן שהיא לא באמת רצתה להסביר.
"ובכן, בעיקרון, החיים הם משחק. להרבה אנשים המוות הוא סימן שהם הפסידו, כי בשונה ממשחק בחיים את מפסיד או מפסיד, אבל בשבילי מוות הוא הפרס. אז כן, מוות"
עכשיו הוא נראה מזועזע אף יותר, ואני חושב שהוא פשוט התחרט שהוא שאל אותה את זה. או בכלל.
הוא רצה להמשיך את הסבב אבל הפגישה נגמרה, והוא הבטיח שנמשיך בפעם הבאה.
כולנו עלינו במדרגות שהעלו אותנו לאוויר הקר.
הם הלכו הבייתה, אבל אני נאלצתי לחכות לאמא שלי.
"יש לך סיגרייה?", שמעתי קול מאחוריי.