מציאות חיים- פרק 6

זה התחיל כיום מאוד רע. היה לי חם נורא וישנתי רע בלילה, ולא היה לי כוח ללכת לשום מקום. הייתי צריכה להתעורר מוקדם, מה שלא עשיתי כמעט כל החופש הגדול, ולהתארגן ולצאת למעיין. לא דמיינתי שדווקא היום יתקפו אותי הבעיות הנשיות, אבל זה קרה, וידעתי שחוץ מזה שזה הורס לי את הסיכויים להיכנס למים, זה גם יהרוס לי את המצב רוח.
כשהגעתי לאיפה שהיו כולם, חברים קרובים וגם הוא, החבר, פשוט התנהגתי כרגיל. הבעיה היא שבגלל שהבוקר התחיל כל כך רע אז גם כל היום המשיך ככה. בהליכה שהייתה לנו מתחנת האוטובוס ועד למעיין לא הפסקתי להתלונן, על החום ובכלל. הרגשתי קוטרית מעצבנת ולא הבנתי בכלל מה עובר עליי, אבל לא היה לי כוח לשום דבר. ההליכה הזו הייתה זוועתית, שכחנו להביא מים אז אני חושבת שגם התייבשתי, כל מה שרציתי היה רק צל ולשבת, הרגשתי רע כמו שהרבה זמן לא הרגשתי רע.
"מה עובר עלייך?" שאלה אותי דני כשלרגע היא התפנתה מלהיות ליד מתן. הוא עמד עכשיו לידה ושתק, חייך אליי חיוך קטן בלי לדבר.
"אני מרגישה ממש רע" אמרתי לה בכנות, "זה עוד רחוק?". היא הנידה את ראשה לשלילה ואמרה שזה ממש קרוב, שפשוט צריך לעבור עלייה קטנה. גם לעלייה הזו לא היה לי כוח. הרגשתי שבכל צעד אני מתפקת עוד יותר כי החום רודף אותי לגמרי.
כשסוף סוף הגענו למעיין הוא אפילו לא היה שווה את זה. למרות שטבלתי את הרגליים במים, והם היו קרירים וחמודים, המעיין היה קטן ומלא זבובים, וכולם התעצבנו על החום ועל המקום. זה פשוט היה יום רע, לפחות ההתחלה שלו. זה היה יום רע כי לאף אחד לא היה כוח. הרגשתי שדני נעלמת לאט לאט להיות עם החבר שלה, ונוטשת לחלוטין את כל החברים שהיא הביאה שבכלל יכירו אותה. הוא היה חסר כריזמה, לא באמת דיבר עם החברים האחרים, אני סתם חושבת שהוא היה מובך מהסיטואציה, שהוא לא בדיוק ידע מה לעשות או מה להגיד. זה לא ממש מהתפקיד שלו לרכוש חברים חדשים במעגל חברתי כזה, כולה דני רצתה שהוא יכיר אותנו. הרגשתי מוזר שפתאום יש לנו זוג בחבורה, זה לא דבר שהוא נהוג, בטח שלא לחבורה כמו זו שכל מה שמעניין אותי זה לימודים.
בשלב מסוים החברים חוץ מדני ומתן הסתודדו בצד. הם הציעו לנסוע לים, הם לא ראו שיש להם מה לעשות פה כי המעיין לא סיפק את החוויה הכיפית שלהם. כשמדני ומתן הם קיבלו תשובה שלילית הם פשוט החליטו ללכת בלעדיהם, ואני פשוט הלכתי אחריהם כי אני לא רוצה להישאר גלגל שלישי. נפרדנו מהם, לא באמת היה לנו מה לעשות. אני די בטוחה שזה לא המפגש הראשוני הכיפי שדני רצתה שיהיה לנו, אבל זה או שהיא בחרה מיקום גרוע או שהיא בחרה יום ממש רע. אני מהמרת על שניהם.
הרגשתי שאני ארגיש רע אם אני לא אנצל את היום הזה, אז נסעתי איתם לים. אחרי ששתיתי קצת מים נרגעתי, והמזגן שהיה ברכבת לקראת המרכזית ואז באוטובוס לים היה מושלם, כי יכולתי לנוח, להתנתק קצת מכל מה שהרגשתי שם, במעיין, בסיטואציה המוזרה. בכלל היום הזה לא בא לי בטוב. סמכתי על החברים שהם ידעו בדיוק לאן ללכת, והם באמת הובילו אותנו לים המושלם. מה שאני עשיתי היה פשוט לנוח על החוף כשהם נהנו בתוך הים.
אני לא חשבתי שאני יכולה לשלוח לרן סמס עידוד כשלי בעצמי אין מצב רוח, והעובדה שלא יכולתי לדבר איתו אפיול העיקה עליי יותר, אז פשוט נחתי על החוף עד שכולם חזרו. כולנו אחר כך הלכו לאכול, ובסוף נסענו הביתה. כן, זה היה סיום יותר טוב ליום שלא באמת קרו בו הרבה דברים, אבל הוא פתח להמון דברים. אני כן מרגישה, שהשיחה שלי ושל מתן אתמול לא הייתה האחרונה, ועצם העובדה שהייתי בתשוקה כל כך ענקית לדבר עם רן אומרת לי הרבה. הרגשות מתחילים להציף.
כששכבתי לישון חשבתי שלא דיברתי הרבה היום, שהייתי עסוקה בעיקר במחשבות שבתוך הראש שלי, שזה היה אמור להיות יום אחר ממה שהוא יצא בסוף, שברוב היום בכלל לא היה לי מעניין, שלא מצאתי עניין לפתוח את הפה ולהגיד משהו. זה אולי מצד אחד ההרגשה המוזרה שיש לדני חבר, מצד שני המרחק מהשיחות עם רן שהתקיימו עד עכשיו כל יום, ואולי פשוט זה ההגדרה של יום רע. נקווה שמחר יהיה טוב יותר.