לעמוד בצל פרק-2

"מה זאת אומרת אין כרטיסים לאיטליה?" שאל ווילאם ברוגז את הפקידה בדלפק הכרטיסים.
"בגלל הסופות שיש שם לאחרונה לא ניתן לטוס לשם. אם אתם רוצים יש לי מספיק מקומות בטיסה ליוון, מדהים שם כמו באיטליה." אמרה הפקידה בחיוך מאולץ ותיקתקה דברים במחשב שלה.
"לא תודה, נסתדר." אמר תומאס והרחיק את וויליאם מהפקידה לפני שיעשה משהו שהוא יתחרט עליו. לורן הלכה אליו והניחה את ידה על כתפו והוא נרגע, הכוח שלה מאד מועיל ברגעים כאלה.
"תמיד אפשר לנסוע לשם, או לשוט." אמרתי בשקט מרים את המזוודה שלי מלידי. אלה הרימה את עיניה אליי וראיתי שהיא רואה משהו, עיניה הבזיקו לרגע באפור בהיר והיא חזרה לעצמה.
'מה ראית אלה?' שאלתי אותה מנסה שלא להראות שאני מדבר איתה בתת מודע.
'כלום, לא משהו שצריך להטריד אותך.' אמרה והרימה את המזוודה שלה גם כן.
"טוב, אז זה מוסכם. אנחנו נוסעים לאיטליה אני צריך שמישהו יבוא איתי לכניסה לתפוס מונית חזרה לבית, אנחנו ניקח את המכוניות משם וניקח עוד בגדים ודברים לדרך." קרא וויליאם ותומאס יצא איתו. הנסיעה במונית הקטנה והצפופה הייתה חנוקה ונראתה כאילו נמשכה נצח, כשהגענו לשביל הגישה ותומאס שילם לנהגי המוניות כולם נכנסו לבית וארזו עוד דברים.
"זה יקח בערך שבוע וחצי אז תארזו חכם. נעצור לפני הגבול של שוויץ כדי לצוד וניסע ישר דרכה לאיטליה. נעצור באזור האגמים לצוד ולנוח ואז נצא לוותיקן." אמר וויליאם ועלה לחדרו. עליתי אחריו לחדרי לוקח עוד בגדים מארון העץ הישן שהעברתי אליו את בגדיי הישנים מהבית הישן שלי. הזיכרונות מהחיים הקודמים כבר לא באו אליי יותר, לא ראיתי יותר את הילד הקטן והמנודה יושב בקצה הכיתה וחולם על חיים אחרים בו הוא נחשק ומקובל. עכשיו אני יכול פשוט לחזור לשם ולקחת את החיים של כל האנשים שאי פעם עשו לי עוול. אבל אני מנסה שלא לחשוב על זה, אני מנסה שלא להסתכל לאחור אלא רק קדימה. סידרתי עוד בגדים במזוודה וירדתי כדי לעזור לארוז קצת דם לדך כדי שנדחה את הציד כמה שיותר.
"תגיד מה הכוח שלך עושה בדיוק?" שאלה אלה והביטה בי סקרנית, לפעמים קשה לי לאכל שהיא מבוגרת ממני בכמה עשרות שנים.
"את זוכרת מה עשית היום בבוקר?" שאלתי אותה באגביות והיא עיקמה את אפה.
" הלכתי לשירותים לשטוף את פניי." אמרה ושילבה את ידיה. עצמתי את עיניי והתרכזתי משנה את מהלך הדברים פורם את קווי הזמן ומשנה אותם לתמונה שאני רוצה בה.
"ועכשיו? מה עשית כשקמת בבוקר?" שאלתי פוקח את עיני בסיפוק רב.
"אני…. אני ירדתי למטה ישר." אמרה ושיפשפה את ראשה.
"זה מסוכן לשחק עם העבר אבל בעיקרון אני יכול לגרום לכל דבר להופיע כאן." אמרתי מצחקק קלות. היא הביטה בי במבט מתפלא וחיוך שובב על פניה.
"הכל?" שאלה והרימה גבה.
"הכל, האמת אם הייתי יכול הייתי משגר אותנו לוותיקן. אבל לפתוח שערים זאת לא ההתמחות שלי, אבל אני הולך ללמוד לעשות את זה כשנגיע לשם." אמרתי מכניס עוד כמה בקבוקוני דם לתיק.
"זה יהיה מאד מועיל כשתילמד את זה, יחסוך לנו שבוע לנסוע בחזרה לכאן." שמעתי את רייבן צועקת ממעלה המדרגות וצחקתי בקול.
"טוב יוצאים לדרך!" וויליאם הכריז כשסגר את התיק שהחזיק וכולנו התיישבנו בוואן שיצרתי.