לא הכל כפי שהוא נראה 3#

צלצול הטלפון נשמע צורם יותר מן הרגיל. "אל תענה", אמרה דניאל, אבל תום כבר הרים את השפופרת.
"הלו?"
"החבר שלכם אצלנו".
"מי זה?"
"אנחנו בבית לבן עם תריסים ירוקים, במרחק 5 ק"מ מהגבול".
"מי זה??"
"כדאי שתמהרו או שהחבר שלכם יזכה לפגישה עם אללה".
"מי אתם לעזאזל?!"
צליל ניתוק.
תום צעק בתסכול וטרק את השפופרת בחזרה למקומה. "מי זה היה?" דניאל נראתה חיוורת. "אני לא יודע." "גבר? נער? אישה?", "אני לא יודע!" תום צנח לכיסא שהשמיע חריקה צורמת וחפן את פניו בידיו. "הם עיוותו את הקול שלו, אני לא יודע אפילו אם זה בן או בת".
דניאל נאנחה. "מה הוא אמר?", "הוא אמר שאריאל אצלם ושהם בבית לבן עם תריסים ירוקים במרחק 5 ק"מ מכאן, ושכדאי שנבוא מהר או ש-" הוא עצר ובלע את רוקו, מזועזע מהמחשבה על המשך המשפט.
"נו, אז למה אתה מחכה?" הוא הזדקפה ודרכה את נשקה. "אני אודיע למפקד שיביא תגבורת ונזוז בדקות הקרובות."
"לא", הוא חטף ממנה את מכשיר הקשר. היא הסתכלה עליו בפרצוף חמוץ. "למה שהם יגידו לנו איפה הם? למה שיגידו לנו שאריאל אצלם?". הוא שלח אליה מבט מתנצל והיא סובבה אליו את גבו, פיסקה קלות את רגליה ושילבה ידיים. "זאת מלכודת", היא הסתובבה אליו לאחר זמן מה."את צודקת", הוא אישר, "הם יודעים שנבוא עם חיילים רבים ומתכננים לשבות אותנו איכשהו או שצלפים מיומנים יטבחו בנו מרחוק בלי שנשים לב. אסור לנו לתת להם את הסיפוק הזה", הוא הרים את ראשו ונעץ בה מבט חודר. "מה?", היא נבחה.
"יש לך אומץ?"
"לא, אני סתם בגדוד קרבי של צה"ל".
"תהיי רצינית לרגע".
היא נשפה ברוגז. "כן כן, יש לי אומץ. למה אתה שואל?"
"כי אנחנו מחלצים היום את אריאל".
"מה, עכשיו עכשיו?"
"כן".
"הקצינים לא יאהבו את זה.. אנחנו יכולים להיכנס לכלא הצבאי".
הוא משך בכתפיו. "אין ברירה".