עיירת רוזוולד פרק 28
התעוררתי כשליסה מנערת אותי. היא הייתה לחוצה למוות, חיוורת ומלאת פצעים. לא זכרתי אותה פצועה כל כך מלפני שהתעלפתי. היא ראתה שאני פוקחת עיניים והחלה לנער אותי בדחיפות רבה יותר, עד שהתיישבתי וצרחתי עליה להפסיק.
"מה הולך פה?! למה את מנערת אותי כל כך הרבה?!" צרחתי עליה וניסיתי לקום, היא עזרה לי ורצה מיד אל כריס ומקס, שהיו גם מעולפים במקום שבו התמזמזו לפני שריי הופיעה. היא לא ענתה על השאלות שלי, ולא נראה שהיא עמדה לענות עליהם. אז וויתרתי על שאלות וניגשתי אל כריס ומקס, התחלתי לנער אותם גם. גם עליהם היו פצעים זהים לאלו של ליסה.
"מה זה הפצעים האלו?" שאלתי אותה. אחרי כמה דקות היא הואילה בטובה לענות לי.
"החומר שהיא פיזרה היה תרכיז מרוכז מאוד של מת', ועוד חומר מרדים כלשהו. אז בגלל זה הפצעים. מת' גורם לפצעים כאלו אחרי כמה שנים של שימוש, אבל זה היה מאוד מרוכז אז זה גרם לזה להופיע מיד." אמרה ליסה.
"זה נעלם?" שאלתי בפחד. אם גם לי יש את זה… טוב, זה נראה פשוט מבחיל. וחוץ מזה אפילו לא ידעתי מה זה מת'. זה נשמע כמו סם כלשהו.
"הפצעים? לעולם לא. אבל בינתיים יש לנו דאגות טיפה גדולות יותר, לא?" היא שאלה והמשכנו לנער אותם. כי היא באמת צדקה. עתיד העולם עמד על המאזניים ואני מתעניינת במת' ופצעים שעל הפנים שלי.
לקח כמעט חמש דקות עד שהתעוררו סופית, והשאלות שלהם היו זהות לשלי. לחצנו על ליסה לענות עד שהיא סיפרה לנו שהיא התעוררה לא מזמן, היא זכרה איפה הכניסה לחדר כי היא ראתה את ריי נכנסת לשם לפני שהתעלפה. כשהיא נכנסה לשם היומן לא היה שם.
"ריי לקחה אותו, אז היא בטוח מתחילה את תוכנית יום הדין. אין לנו הרבה זמן. אנחנו חייבים לאסוף כמה שיותר אנשים ולפרוץ למבצר שלה." אמרה ליסה.
"חשבתי שאנחנו כבר בתוך המבצר שלה. אנחנו בתוך בית הספר." אמרה כריס.
"לא, מפגרת! את חושבת שריי תסתפק בהגנות הפשוטות של בית הספר?! יש לה את כל הקומה העליונה של חדרי המורים, שם היא מתבצרת. כל המקום מוגן בטירוף, ויהיה נורא קשה לפרוץ פנימה. בגלל זה אנחנו צריכים עוד אנשים." אמרה ליסה.
"טוב, אנחנו לא רצחנו את אנסטסיה. אולי נוכל להשתמש בה. אבל היא בטוח תבגוד בנו ברגע הראשון." אמרתי.
"מה עם היילי? היא לא מתה, נכון? אנחנו חייבים ללכת לבדוק את זה!" אמרה כריס, והחלה לרוץ. אני וליסה החלפנו מבטים ונאנחנו, ואז התחלנו לרוץ אחריה. מצאנו אותה מתייפחת ליד הגומחה שאליה גררתי את היילי.
"היא מתה, נכון?" שאלה ליסה ללא רגש. כריס נעצה בה מבט מלא דמעות והאשמה.
"היא הייתה אחת מהחברות הטובות ביותר שלי! ושלך! את מוכנה להפסיק להיות כל כך אדישה והתחיל להיות טיפה אנושית?!" צרחה עליה כריס.
"טוב, הייתי שמחה להיות אנושית ולבכות איתך פה המון זמן על מותה של היילי הקטנה, אבל לצערי אני חייבת להיות מעשית בזמן שאתן בוכות ולתכנן איך להציל את העולם שלנו מכל הטירוף הזה!" צרחה ליסה על כריס.
"אז תפסיקי עם זה לשנייה, זו הייתה חברה שלך, לעזאזל! אמור להיות לך טיפה אכפת! רק טיפה!" צרחה כריס. ואז השתתקה והחלה לדבר בשקט.
"אבל בעצם, אדם כמוך שלא איבד שום דבר בחיים לא יכול להיות שיהיה לו אכפת. הוא אדיש לכל דבר. אני רק תוהה, אם את בדיכאון ולובשת את השחורים האלו כי את חושבת שזה מגניב או שאת כל כך רוצה להיות ייחודית עד שאת מתנהגת ככה." אמרה כריס, ואני מיד ידעתי שהיא לחלוטין הגזימה.
ליסה נעצה בה מבט זועם, ואז בהפתעה נתנה לה סתירה כל כך חזקה עד שהיא נפלה אחורה והחלה לבכות שוב.
"את חתיכת כלבה. את יודעת כמה אני איבדתי בחיים שלי?! את אחי, את אמא שלי! אני איבדתי את הכל! לא נשאר לי כלום! ואת חושבת שבגלל שאיבדת את ההורים המאמצים שלך בגלל היומן את יכולה להגיד שהחיים של כל השאר דבש?!" צרחה ליסה ובעטה בכריס שוב.
"כלבה מפגרת! היומן הזה הרס לי את כל החיים! אני ספגתי את הקללה שלו במהלך כל חיי! כל חמש וחצי שנים הוא לקח ממני משהו. את הדברים היקרים לי ביותר. וזו המתנה שהוא ארגן לי לקראת יום הולדתי השישה עשר וחצי. הרס של העולם כולו!" המשיכה לצרוח ליסה. דמעות הופיעו בעיניה. היא המשיכה לבעוט בכריס, בחיים לא ראיתי אותה ככה. כשהיא סיפרה לי את זה בסמטה באותו יום שאיבדתי את הזיכרון היא דיברה ברוגע, עכשיו היא הייתה מוכנה לרצוח מישהו.
"אני מצטערת! ליסה, לא ידעתי!" צעקה כריס.
"את לא יודעת כלום! את האשמת את רובין בזה שהיא לא מבינה שום דבר, ואז התברר שגם היא סבלה יותר ממך. את האשמת אותי עכשיו, ואני סבלתי פי עשר יותר ממך. תפסיקי לחשוב שאת מסכנה כי את לא! אנשים סובלים באמת ברחבי העולם! אני סבלתי באמת! רובין סבלה באמת! אנשים משועבדים רוצחים את המשפחות שלהם ומתעוררים בלי להבין מה הם עשו, וכשהם נלקחים לכלא הם סובלים באמת! את לא סבלת, אז תסתמי לעזאזל את הפה שלך ותפסיקי לדבר על העבר המפגר שלך כי לאבד את ההורים המאמצים שלך זה שום דבר!" צרחה ליסה ואז התמוטטה והחלה לבכות על הרצפה. כריס בכתה לידה. אני ומקס הבטנו בהם בדממה.
"רובין… מה זאת אומרת, סבלת באמת?" שאל אותי בסוף מקס. השפלתי את ראשי.
"מקס, אתה אולי לא יודע אבל… אבא מת." אמרתי בשקט. ואז דממה השתררה. כולנו בכינו, ביחד. הטבענו את הכאב בבכי של שעתיים.
אחרי כמעט שעתיים, אם ספירת הזמן שלי לא הייתה מוטעית, עברו על פנינו כמה משועבדים, הם לא שמו לב אלינו.
"אנחנו חייבים ללכת אחריהם." אמרתי והתחלתי להתקדם אחריהם, הם הובילו אותנו ביעילות במבוך המסדרונות של בית הספר שנראה כאילו גדל בהרבה עד לקומת המורים.
שם עמדו בכניסה שני משועבדים. הם הכניסו את המשועבדים שאחריהם עקבנו ואנחנו התחבאנו מתחת לגרם המדרגות. הבטתי בשלישיה בשאלה, "מה עושים עכשיו?" מקס משך בכתפיו וכריס לא ענתה. היא עדיין הייתה בטראומה מההתפרצות של ליסה.
"יש לי רעיון." אמרתי ליסה, הצטופפנו והתחלנו להתלחשש.
אחרי חמש דקות הייתה לנו תכנית ברורה, והיינו מוכנים לפרוץ פנימה ולהתעמת עם ריי.
"בואו נעשה את זה."
תגובות (1)
מה זה מת'?
אני קוראת את המוני הסיפורים שהשארת. ייקח זמן :)