הזיות וטיפות דם: פרק חמישי

אני חושב שאחד הגורמים המרכזיים להזיות שלי, היה התזונה הלקויה שלי.
אתם מבינים, האכילו אותי, אבל רק מספיק בשביל לשמור אותי בחיים.
אני חושב שזו הייתה הנקמה שלהם, מן דרך ילדותית לפגוע בי.
על מה? את זה רק האלים יודעים, אם הם בכלל יודעים.
המחסור באוכל השאיר אותי על האדמה, על סף התעלפות.
זאת הייתה אחת הבעיות שלי, שמעולם לא זכרתי את הדברים החשובים.
כבר הייתי במצבים גרועים יותר, חשבתי לעצמי, מנסה להתעודד.
אבל הפעם אני עשוי לא לשרוד את זה, אמר חלק אחר בראשי, החלק שלרוב צודק.
"אתה שם!" נשמע לפתע קול מבין העצים. "תישאר במקומך!"
לא חשבתי אפילו לרגע לעשות כפי שהקול אמר.
תפסתי את חפצי והתחלתי לרוץ, מנסה להשמיע כמה שפחות רעש.
אך, הכוח שלי החל לאזול, והקרקע היית זרה לי, ולכן לא עבר זמן רב עד שהייתי על הרצפה. הייתי קצר נשימה וכול גופי בער בכאב.
אני מניח שמיותר לציין שאני ספורטאי גרוע, נכון?
"אני מאמין שאמרתי לך לעצור" אמר קול מעליי, והרגשתי דבר מה חד נצמד אל גרוני.
"תסלח לי אם אני לא ממהר לעשות כמצוות שובים אפשריים" אני אומר, ומזיז את כלי הנשק מגרוני. ככה או ככה אני מת, אז זה לא משנה אם אנסה להילחם או לא, אבל אני יודע שזה יגרום לי להרגיש טוב יותר עם עצמי.
"חשבת שאולי אני רק רוצה להזהיר אותך?" שאל הקול, אשר עזר לי לקום.
"מפני מה?" קולי נשמע חמוץ ואני מאמין שהעת פניי בהתאם.
"מפני זה." הוא אומר, ומרים את נשקו לעברי.
אני מספיק להתכופף שנייה לפני שהוא נועץ את נשקו ביצור מאחורי.
"מה זה?" אני שואל ומשתנק, לא מצליח להבין מה מונח מולי.
"אריה להבה" הוא מסביר ומנקה את נשקו.
"מארצות הדרום?" אני שואל, לא מבין איך יצור כמו זה, שאמור היה להיכחד מזמן, נמצא פה.
"בדיוק" הוא עונה, ומביט על נישקו. "ועכשיו, אם ברצונך להישאר בחיים, הייתי מציע לך לבוא איתי" הוא אומר ומתחיל ללכת, לא ממש מחכה לי.
הלכתי אחריו, משום שאיזו אפשרות עוד הייתה לי?