אס – לתחרות של רועי

הברקים הבזיקו בשמי הלילה הכהים, חסרי הכוכבים. הרעמים נשמעו באיחור קל ומפתיע, כל פעם מחדש, והרעידו את השמיים השקטים.
"לוס," נשמעה לחישה מהקצה השני של החדר. "לוס."
הייתה זו אחותי. אחותי הקטנה, אשר פחדה מן הבזקי הברקים, מן הרעדת הרעמים. היא התכרבלה במיטתה בעודה מתנשפת, וענני אדים בהירים נפלטים מפיה ומתמוססים באוויר. היה זה יום קר, והשמיכה הדקיקה לא הצליחה לחממה. אבל לא הייתה שמיכה אחרת.
"כן, אס?" היה זה שם החיבה שלה. שמה המלא היה אסתר, אבל בבית כולם קראו לה אס. בכל מקום קראו לה אס.
"אני מפחדת," היא לחשה, קולה רועד. "וקר לי."
התרוממתי ממיטתי בדממה והתקרבתי אל מיטתה של אחותי בצעדים קטנים. התיישבתי על קצה המיטה.
"אל תפחדי, אס," התכופפתי לעברה ולחשתי לה, אל תוך האוזן. גופה רעד ללא שליטה. "אין לך סיבה לפחד. דבר לא יקרה לך."
היא הרימה אלי מבט מפוחד.
"את מבטיחה?" היא לחשה, קולה כבר רעד מעט פחות.
"אני מבטיחה."
ברק נוסף פילח את שמי הלילה וגשם החל לדפוק בטיפות קטנות על שמשת החלון המלוכלך. הרעם בא כמעט מיד לאחריו, ואס הביטה בחלון, מעט מרותקת.
לפתע אזעקה נשמעה ברחבי החדר הקטן. אס צווחה בבהלה והביטה בי, עיניה המפוחדות, שוב, שואלות. שואלות מה פשר האזעקה. שואלות מה קרה.
"לוס! אס! בואו, מהר!" דפיקות נשמעו, בהולות, על דלת החדר. הדלת נפתחה בחבטה ואמי עמדה בפתח. על פניה נמתחה ארשת דאגה ובהלה. דמעות החלו לזלוג מעיניה של אס, מרטיבות את לחייה ומתנתקות אחת-אחת מן פניה לאיטן.
התרוממתי ומשכתי אחריי את אס.
"בואי, אס!" קראתי לעברה. פיצוץ נשמע מרחוק. מטוסים עברו בשמיים, ללא הפסקה. הגשם התגבר עם כל שנייה, ופיצוץ שני נשמע.
רצנו מהחדר. שתינו יחפות, כשרק כותונות לילה דקיקות מגינות אל גופנו, הזועק לחימום.
"לוס!" אס קראה בפחד. הדמעות זלגו ללא שליטה על פניה הקטנות, היפות.
"אני מפחדת, לוס!" קולה של אס כמעט ולא נשמע מבעד להמולה אשר בערה בחוץ. רצנו במסדרונות הבית, מחפשות את היציאה. אש נשמעה משתוללת בחוץ, זעקות אנשים אשר נמרחות לצלילי הגשם. המטוסים שיגרו עוד ועוד פצצות למטה, לעברנו. האזעקה כבר פסקה.
פיצוץ נוסף נשמע. אך הפעם הוא היה קרוב. קרוב מידי.
"לוס!" אס צרחה. קיר הבית, אשר לא היה יציב כבר לפני-כן, החל לאבד את יציבותו וליפול אל כיוונה של אס. הפצצה נחתה כאן, ליד הבית. היא גרמה לקיר להתערער. אס בסכנה.
"אס!!!" קולי גבר על הרעשים והקולות אשר בקעו מבחוץ. ללא מחשבה קפצתי לעברה של אס, דחפתי אותה מן הקיר, למקום בו הוא לא יפגע בה. נפלתי על הקרקע, בעודי רואה את דמעותיה של אחותי זולגות בשטף על לחיה האדומות והנפוחות.
"לוס!" היא צרחה פעם נוספת. הקיר התמוטט עלי. הכול השחיר.

אני לא יודעת כמה זמן עבר עד שהתעוררתי. כנראה כמה שעות. אולי ימים, לכל היותר. אבל כשהתעוררתי שררה דממה מאיימת, והכול מסביבי היה הרוס.
לבני הקיר נחו מסביבי, שבורות בחלקן. איש לא היה שם. נזכרתי באס הצורחת ובוכה. נזכרתי במלחמה.
"אס…" לחשתי ברעד. אך אף תשובה לא חזרה אליי. "אס."
אני לא בטוחה מה יקרה לי. ללא עזרה ככל הנראה לא אשרוד. ועזרה לא תגיע.
אולי את החיים שלי אני כבר בחזרה לא אקבל. אבל אס… חייה היו שווים הרבה יותר. אני שמחה שלה ניתנה הזדמנות נוספת להינצל. גם אם לי לא.
"לוס…" קולה של ילדה, ילדה קטנה.
קולה של אחותי.