ציידת-פרק 36; ג'סיקה הארפר.

בבוקר, בזריחה, לא היה שם ג'ייקוב שיעיר אותי וימתח בדיחות על חשבוני. במקום, היה שם כירון, בדמותו המלא, המשקיף אל הים שמשקף את קרני האור הראשונות שביום. השמיים הכתומים-וורדרדים הבליטו את קמטיו של כירון ולבשה אותו הבעה רצינית. פתאום הוא לא נראה לי מורה מגניב, שנלחם ומלמד אותך להיות גיבור ושמתנהג בעצמו כמו נער, אלה זקן חסר- אונים ולא מזיק כלל.
"השמיים הם הגבול," אמר, "זה מה שאמרו לי." הוא הביט בי ואני בו.
"אני מודה בכך שזה לא הדבר הכי טוב להיות גיבור ולצאת למסע," מבטו היה כואב, "אבל הגבירה אמרה את דבריה, את חייבת לצאת למסע החיפושים." הוא הסתיר משהו, ראיתי את זה במבטו,
"אתה יודע שמשהו מתרחש, נכון?"
כירון זע באי-נוחות, "כן, יש לי השארות. הרבה אלים וטיטאנים בזמן האחרון ניסו להחזיר את השליטה אליהם, אז אני מניח שלהרבה אחרים התגנב הרעיון לראש."
"אז זה קורה שוב?"
"ייקח זמן, בינתיים נתרכז במשימה שלכם." הנהנתי.
"את יודעת את מי לקחת איתך?"
"כן…בערך…"
"תבחרי אותם בקפידה, ג'סיקה. יש לי הרגשה שמסע זה יכול להכריע את גורלנו."
השמש עלתה במלואה, וקרני השמש החזקים שטפו את פניי.
"אני אבחר." .
"אני צריך עכשיו לזוז, יהיו לך יום אחד להתארגן ולצאת לדרך." הוא הפנה ללכת, הוא עצר והסתובב אליי, "בהצלחה, ג'סיקה."
"תודה, כירון, על הכול." ונשארתי לצפות בשמש העולה ושוטפת את האזור כולו בחמימות ובאור.
היום האחרון היה עמוס התארגנות לקראת המסע. מחר עם הזריחה אנחנו יוצאים.
"טוב, מה נותר לנו?" שאלתי את רייצ'ל שעזרה לי לארוז את תיקי. ישבנו בדשא, על הגבעה ליד מחסן הנשק.
"נבואה."
"נו? זה לא התפקיד שלך?"
"אני עובדת על זה." רייצ'ל אליזבת דר, נערה מנומשת, היא הייתה בערך כבת גילו של פרסי, עם שער ג'ינג'י מקורזל וכמו תמיד, לבשה חולצת טריקו וורודה ומכנסי ג'ינס מקושקשים. היא נערה נחמדה ואומנותית. היא בעצם האורקל של המחנה שהחליפה איזה מומיה במקום. חבל שלא הייתי בזמן של המומיה, עברה פעם המחשבה בראשי, זה היה יכול להיות מזה מגניב!
"אז את…את יודעת…אנושית?" שאלתי אותה בדאגה ניכרת.
רייצ'ל צחקה בקלילות. "כן, אני אנושית. פשוט לפעמים הרוח של דלפי נכנסת בי פתאום, זה הכול."
נשמתי לרווחה. "אז מתי תקבלי את הנבואה על המסע שלי?"
"אני אתאמץ." היא אמרה לי.
"יופי, כי אין לי שמץ של מושג איפה להתחיל." העמסתי על גבי את התיק הארוז.
"יאללה, את מוכנה לחזור למטה?" אין תשובה.
"רייצ'ל?" שאלתי שוב. אין תשובה.
"רייצ'ל?" הסתובבתי אליה. במקום עיינה הצלולות והמחייכות, היו ענייה של רייצ'ל פקוחות לרווחה וזהרו באור ירקרק. ללא אישונים וללא הלבן שבעניים, ועשן התערבל סביבה. רייצ'ל קפאה ונראתה כאילו נכנסה לסוג של טראנס. קולה נשמע צרוד, עמוק וישן,
לקיצור: מפחיד.

"בן הרמס ובת הקסמים יצטרפו למסע בין הצללים,
הציידת וחבריה לחיים, יפנו מערבה אל מאורת הזאבים,
שבעה חצויים יצאו למסע איתנים,
אחד יעלה ושניים ירדו,
ומות ימיתהו, מי יהיו?,בברק יעשהו,
המסע רק מתחיל,
השמיים יקדרו והסכנה נמצאת בכול מקום בחיינו."

הקול המפחיד נפסק. רייצ'ל עצמה את ענייה ושפקחה אותן הן חזרו לעיניה הרגילות. היא הסתכלה עליי. המבט שלה היה מעורב בהרבה רגשות מטרידים:
עצב, פחד, דאגה, מתח, כאב, צער, הפתעה.
והמבט הזה ממש לא עזר לי עם מה שקרא כרגע.
"ג'סיקה," והבעתה נשארה, "הולכים לכירון."

-המשך יבואו-