נגד הכל. הקדמה+הרשמה

התרכזתי בשיא הכוח בדף, אולי הוא יעלה באש, וניסיתי לא להריח את ריח הבושם שנדף ממנו.
ישבתי בחדר בגודל בינוני מלא בציורים ותמונות שהריח כמו זר פרחים ריחני במיוחד, הכנתי בו יחד עם כל תלמדי הכיתה ברכה למישל שחלתה. "נו באמת! זו עבודה לכיתות א' עד ב'." צעקו כמעט בבת אחת חצי מתלמידי הכיתה. "ויש להוסיף שלפי כל הנתונים עדיף שפשוט נבוא לבקר אותה." ביטי ישר את המשקפיים על אפו הקטן והסולד.
"עזוב ביטי, לפי כל הנתונים?" שאלה מליסה בציניות וציירה לב נוסף על הדף שלה.
"לא, מליסה, רק לפי מה שהמוח שלך יוכל להבין." רוב הכיתה צחקה ואפילו
חברותיה של מליסה הגניבו צחקוקים. "אוקיי." לחשב מליסה ונשפה בפוני שלה בדרמטיות.
גלגלתי עיניים לביטי והוא העביר את הגלגול למאיה שהעבירה אותו לג'ייסון.
הסימן החדש שהמצאתי, ביטי רשם אותו מיד כנראה, גלגול עיניים. "נו מה את רוצה לומר לנו על הדבר הזה?" שאלה אותי בפתאומיות מליסה. "אולי שכולכם פשוט קשי הבנה?" שאלתי. "או אולי כמה שאתם כפויי טובה? כמה שמישל נתנה לכם אתם אפילו מתעצלים לעשות ברכת ילדים שלא לדבר על לבקר אותה." מליסה הרהרה בדברי כנראה יותר מהאחרים כי היא שלחה לי אס. אם. אס. שבו היא ביקשה את מספרה של מישל, השאר רק התעלמו מימני.
"תרשום:" לחשתי לביטי וחיכיתי שישלוף דף. "שבעים ושלושה פולשים וארבעים ושבעה משלנו." ביטי הביט בי בעצב. "כל כך הרבה מקובלים? או שאולי יותר נכון להגיד: אנשים שמתנהגים כמו פרעים." אני הנהנתי ונאנחתי באכזבה.
"אז נפגשים ב 'שביל חלב'?" מאיה לחשה והעמידה פני מקובלת שמשעמם לה מאוד.
"כן." שביל החלב היה רק שביל שגיליתי עם ביטי בשנה שעברה.
זה היה שביל חול ולצדיו צמחו עצים ירוקי עד, שם לפני שבועיים הקמנו את אגודת המלחמה ב… הכל בערך. בחיינו חייבים להלחם בעצלנות במקובלים ואפילו בחשק למות.
אז היום אחר הצהריים יפגשו שמונה נערים בשביל החלב וידונו באסטרטגיה.