מציאות חיים- פרק 5

המחשבות שלי הצליחו קצת לצאת מרן כשדיברתי עם דני, אחת החברות הכי טובות שלי. טוב, חשבתי שהיא אחת החברות הכי טובות שלי, עד שהבנתי שהיא הסתירה ממני את העובדה שיש לה חבר כבר כמעט חודש. זה התחיל בהודעה רגילה שהגיעה לכולנו, כל החברים, שמזמינה אותנו ללכת למעיין באיזור מסוים בעיר, סתם הנאה של חופש גדול. כשדיברתי במקביל עם ידיד שלי הוא אמר לי אם קראתי טוב את ההודעה, ואמרתי לו שקראתי אותה ושפשוט אני שמחה להגיע.
"לדני יש חבר" הוא אמר לי. הסתכלתי על המסך לא מבינה.
"מה?". הוא ביקש ממני לחזור לתחילת ההודעה, וכך ראיתי אותה כותבת שהיא ומתן, ובסוגריים היא הוסיפה חבר שלה, תיכננו לגרום לכל החבורה לצאת ביחד למעיין. אחר כך חטפתי את השוק של החיים. אז זה לא מספיק שאני באה אליה עם כל פיפס קטן שקורה לי בחיים, הויא מעודכנת יותר מכל בנאדם אחר בכל מה שקורה עם רן, היא את העובדה שיש לה חבר פשוט בחרה לא להגיד. יש מקום אחד שאני מבינה אותה בו, שהרי זה דבר שאני חולמת עליו כבר כמעט שנה והיא פשוט מקבלת אותו, והיא לא רוצה להשתחצן או לגרום לי להרגיש רע, אבל כרגע אני מרגישה רע! וכרגע אני נפגעת שהיא לא הרימה את האצבע ובאה ואמרה לי. והאמת, זה לא היה כל כך צפוי.
הרגשתי כמו ילדה בכיתה ג' שמתחילה ריב על שטויות, ואת השיחה שעשיתי איתה אחר כך לא אהבתי, כי לא באמת היה לי מה להגיד מעבר לכעס. הרגשתי רע שאני, אחת החברות הטובות שלה, לא יכולה פשוט לשמוח בשבילה במקום להתחיל ריב מטומטם. אבל הרגשתי רע. קשר בשבילי מתבסס בראש ובראשונה על אמון, על שיחות, על רצינות, על הקשרים הטובים שאפשר לקיים עם אנשים. כולם בוגדים בי.
"אני לא רוצה להמשיך לדבר איתך עכשיו" אמרתי לה. היא שלחה פרצוף עצוב, לא באמת היה לה מה לכתוב. לא יכולתי לעשות שום דבר, כעסתי, והרגשתי את הכעס משתלט עליי. לכולם משהו מצליח בחיים, והיא תחזור לכיתה י"א בשמחה ענקית, והכל יהיה טוב, ולי.. אצלי הכל יהיה רע, כרגיל, כי אצלי תמיד רע ואני תמיד הורסת הכל.
"אני יודעת שאת כועסת" היא כתבה לי, "ואני מבינה את זה שזה לא בסדר שלא סיפרתי לך, אבל גם רציתי לשמור את זה קצת לעצמי, שהכל ירגיש לי מיוחד. אני מקווה שמתישהו תפסיקי לכעוס". אני כנראה לא אוותר על הבילוי במעיין, ואני כנראה גם אלך ואוהב אותה ואמשיך לדבר איתה, אבל אני מעכשיו אחשוב כמה פעמים לפני שאני אבוא אליה אם משהו יפריע לי, אם משהו יציק לי. היא מרדה באמון שלי, ולמרות שאני ממש לא רוצה לתת לדרמה הזו לשחק 'אישו' בחיים שלי, אני לא יכולה להבליג, זה חסר סיכוי.
"זה מחר המעיין, את תלכי?" שאלה אותי החברה השנייה הכי טובה שלי, אנחנו סוג של שלישיה, כל הזמן ביחד.
"אני מרגישה כמו ילדה קטנה" כתבתי לה, "אני כועסת על דני על דבר מטומטם שאני בכלל לא צריכה לכעוס עליה. אבל כן אני אבוא, אני לא רוצה להפסיד הזדמנות לראות אתכן, לא ראיתי אותך הרבה זמן".
"אל תכעסי" היא אמרה לי. היא תמיד מנסה להרגיע אותי כשאני מתחילה לכעוס, היא שונאת שיש לי מצב רוח כועס. חייכתי מול המסך.
"תודה שאת פה בשביל לעזור לי. ונתראה מחר".
אני חושבת שבאיזשהו מקום המקום שלי בחברה זה בגלל החברים האלו, ובלעדיהם אני יודעת שהיה יכול להיות לי הרבה יותר קשה. בכל השנים האלה שהיה לי קשה, הם תמיד היו מאחוריי. אמנם בשנה שחלפה, כשהתחלתי את כל הקשרים, שמרתי על השקט ופשוט לא דיברתי, ולא גיליתי כלום, כי בחרתי להסתיר מהם את כל מה שאני עושה אחרי בית הספר. רציתי גם אני לשמור על השקט שלי. הדבר היחיד שאני יודעת זה שאם היה לי חבר לא הייתי מסתירה את זה. ולחשוב שדני עברה את כל מה שאני כל כך רוצה- את הנשיקה הראשונה, את זה שהיא עכשיו לא תרגיש לבד, ומי יודע כמה זה ישתנה מעכשיו.
"אני לא נוהגת לבוא למפגשים חברתיים כאלה בלי לדעת מי האנשים, אז חשבתי שאולי תרצה לדבר קצת לפני שניפגש מחר" כתבתי הודעה לחבר של דני. זה הרגיש לי שהמעט שאני יכולה לעשות זה להבין איזה בנאדם היא קיבלה, ולוודא שהוא יהיה מספיק טוב בשבילה, אני רוצה את ההכי טוב בשבילה, מישהו שלא יפגע בה, מישהו שהיא באמת תאהב. ככה דיברנו כמעט שעה, על כל מיני דברים והצגנו את עצמו. זה היה דומה לשיחה הראשונה שלי עם רן, הבעיה היא שלא השתמשתי בחושי הפלירטוט הקטנים שהפעלתי בשיחה שם. הוא נסע עם חברים לצפון לטיול בקמפינג, ולפני שהוא נסע דיברנו עוד קצת ושאלתי אותו אם הוא יצטרך הודעות סמס של עידוד, כי הוא מפונק והוא לא רגיל לישון בשטח. הוא אמר שאני יכולה לשלוח אם ארצה, שזה יהיה משמח בשבילו. היום לא היה לי זמן לזה. אני לא במצב לכלום, אני רק חושבת על דני ומתן.