עמי ותמי

באיזה עולם אנחנו חיים?

כיצד יכולה אמא, אפילו תהיה אמא חורגת, לנטוש שני ילדים במעבה יער גדול? איך היא יכולה שלא לפרוץ בבכי בלילות הקרים? האם לא חשוב לה לדעת שאנחנו מכוסים? שלא קר לנו? שאכלנו ארוחת ערב, דלה ככל שתהיה?

תמי ואני הגענו לבית המכשפה הזקנה לעת ערב. היא הכניסה אותנו לביתה ואירחה אותנו בנדיבות. אלא שאפילו הנדיבות הזאת, היחידה שאליה נחשפנו אחותי ואני, הייתה צבועה ופגומה.

כבר שלושה ימים שאני כלוא. המכשפה הזקנה הפכה את תמי לשפחה שלה, ודאגה לכלוא אותי בתא מחניק וצפוף. המטרה ברורה לה כפי שהיא ברורה לי: ברגע שאשמין מספיק אהפוך כלי שרת בידי תאוות הבשרים שלה.

אני אפילו לא פוחד. אין לי זמן לזה. היא מבקשת, גם הבוקר, שאוציא את ידי מבין הסורגים. מנסה להבין האם עליתי במשקל. אני מצידי מושיט עצם דקה שמצאתי. כשילד ניצב בפני סכנה של מוות הוא חייב להפוך יצירתי.

יום יבוא, אני מבטיח לעצמי, ולא יהיו עוד ילדים יצירתיים בעולם.