חוזרת לפחד מנשיקות

ישבתי לי בחדר, כולי מאושרת ושמחה. שמחה שיש לי מישהו כזה, שכל כך כיף לי איתו, גם כשאנחנו לא באמת עושים משהו.
יום אחרי – לא מדברים. התחילו לעלות בי תהיות, אם זה רציני בכלל. אם יצא מזה משהו.
יום שלישי – לא מדברים. אני לא מצליחה להבין למה. אני לא מצליחה להבין למה כל כך כיף לנו ביחד אבל בכל זאת אנחנו לא עושים שום דבר בשביל לקדם את הקשר הזה.
וכך עבר לו שבוע בלי שנדבר. רק פעם אחת שראיתי אותו בבית ספר הבאתי לו חיבוק ואמרתי שלום מנומס. הרגשתי קצת מוזר, לא ידעתי מה לחשוב. זה אמור להיות ככה?
עבר לו עוד שבוע ולא דיברנו, והתחלתי להבין שכנראה הקשר לא באמת ילך לאנשהו, אבל הייתה בי עוד תקווה שפתאום אקבל הודעה שבה יהיה כתוב שהוא מתגעגע ורוצה לראות אותי.
שבוע נוסף חלף מבלי שנדבר והתחלתי להנמיך את הציפיות שלי, או לפחות לנסות. התחיל בי רגש קטן של כעס עליו, אבל הבנתי שגם אני לא שלחתי הודעה. שגם אני יכולתי לפתוח שיחה ולהגיד לו שאני מתגעגעת. אבל משהו עצר אותי. אולי אגו או אולי בגלל שאני לא באמת מרגישה כלפיו שום דבר. שהוא ישלח את ההודעה הראשונה. הוא הגבר.
אחרי עוד שבוע בלי שנחליף מילה הייתי כבר כועסת ממש. לא האמנתי שככה הוא יכל לשחק בי אחרי שהוא ידע שכל כך פחדתי מלנשק כל אחד, אפילו את החבר שלי אבל לו נתתי ואליו נפתחתי כמו שנפתחתי למעט מאוד אנשים. חשבתי שאולי הוא באמת מיוחד, אולי בכל זאת הצלחתי למצוא מישהו שיקבל אותי כמו שאני ויצליח לראות שאני לא כמו כולם, שאני קצת אחרת, אבל בקטע טוב.
ופתאום, משום מקום, הוא שולח לי הודעה. הוא שואל למה אני לא מדברת איתו. הוא אומר שהוא מרגיש שרק הוא מנסה ומרגיש בקשר הזה ואני אפילו לא מנסה ליזום ולהראות לו שגם אני רוצה. אני יכולה להבין אותו, אבל מכחישה. אני לא אודה שלא הייתי בסדר. אני שואלת מה הלאה, והוא אומר שהוא רוצה לבוא ולדבר איתי.
הוא בא אליי עם ג'ינס עד הברך בצבע טורקיז וחולצה חלקה בצבע כחול כהה. אני מריחה את הבושם הקבוע שלו ונמסה. אני כל כך אוהבת את הריח הזה. פתחתי לו ובלי לתת חיבוק עלינו למעלה. הוא התחיל לדבר ואז ניסה לנשק אותי, אך זזתי אחורה.
"חזרנו לזה?" הוא אמר באכזבה.
"לא, אבל חודש זה הרבה זמן. אני צריכה להיות בטוחה שאני סומכת עליך ושאתה רציני" הסברתי.
לא יכולתי לנשק אותו, למרות שכל כך רציתי. פיזית יכולתי, אבל לא רציתי. הרגשתי שאם אנשק אותו אני אתן לו את מה שהוא רוצה. שבכל פעם שמתחשק לו אני פשוט אנשק אותו לא משנה מה הוא יעשה. אבל כל כך רציתי, וזה היה כל כך קשה לסרב.
במשך שעה הוא ניסה שוב ושוב, ושוב ושוב ולא התייאש אבל עדיין לא נתתי לו וזה הרגיש כל כך רע. פשוט רציתי באותם רגעים שילך ולא יעמיד אותי במצב הזה. ואם הוא היה נשאר ליותר זמן אני לא יודעת איך זה היה נגמר. יכול להיות שבסוף הייתי מסכימה.
אבל הוא הלך. הוא הלך והשאיר אותי לבד לחשוב. לחשוב אם אני רוצה קשר ואיזה קשר, ואם אני רוצה אותו איתו. מצד אחד אני כל כך נהנית איתו, אבל מצד שני הוא מראה לי כל פעם מחדש כמה שהוא לא רציני. מצד שלישי, הוא טוען שאני הסיבה שלא דיברנו. מצד רביעי, אני צריכה בכלל להאמין לו?
הוא השאיר אותי מבולבלת ואובדת עצות.
במשך שבוע מאותו היום לא דיברנו, ולבסוף החלטתי להרים את הכפפה ולשאול מה נסגר.
"אני בזמן האחרון נורא מבולבל," הוא הסביר. "מאז שנפגשנו."
"יופי שאתה מבולבל, מה אני אמורה לחשוב?" אמרתי בתקיפות.
"את יודעת מה, אני לא רוצה לגרום לך לפתח ציפיות ובסוף לאכזב אותך. עדיף שזה יגמר כאן ועכשיו. אני מצטער על הכל."
לא עניתי לו.
עכשיו באמת לא הבנתי אותו. יכול להיות שעשיתי משהו לא בסדר? מה קרה שהוא ככה התהפך פתאום? זה בגלל שלא נתתי לו לנשק אותי? זה כל מה שמעניין אותו?
הרגשתי מבולבלת. לא ידעתי מה להרגיש. רציתי לבכות אבל לא הרשיתי לעצמי, לא נתתי לעצמי להיכנס לעצב ורחמים עצמיים שמאוד קשה לצאת מהם אחר כך.
כעבור יומיים כבר לא הרגשתי כלום. לא כעס, לא עצב, לא רחמים עצמיים ולא שמחה, שהאפס הזה יצא מחיי. פשוט כלום.
וזה הרגיש מוזר. יכול להיות שמלכתחילה לא הרגשתי כלפיו שום דבר?
והיום, שבוע אחרי? אני מרגישה הקלה שזה נגמר, אבל מתגעגעת לתחושה. יכול להיות שאני זוכרת רק את הדברים הטובים, אבל אני זוכרת שהיה לי כיף איתו, ויכול להיות שאם לא היה לי כל כך הרבה אגו או שאם הייתי קצת פחות טיפולית אולי זה היה נגמר יותר טוב. אולי היה לי האפי אנדינג. אני מתגעגעת למגע שפתיו על שפתי, לחיבוקים, למגעים, להחזקת הידיים, לשיחות חסרות משמעות תוכן או עניין ולריח הממכר של הבושם שהוא תמיד שם בכמויות. אני קצת מתגעגעת אליו, אבל לא אליו ספציפית, אלא להרגשה שהוא נתן לי.
ועכשיו, אני לא יודעת מה יקרה בפעם הבאה שאהיה במצב שבו אצטרך להתנשק שוב. אני לא יודעת אם הפעם אצליח או לו. אם אחזור לפחד מנשיקות או שהוא הצליח להזיז את המחסום הכבד והמעיק ולקח אותו איתו, ועכשיו הוא נעלם לנצח. כנראה שרק הזמן יוכל להגיד.