הנערה מעבר לים | פרק 2

אבל לא ככה מתחיל הסיפור שלי. הוא מתחיל עוד הרבה שנים קודם לכן. הסיפור שלי מתחיל ביום שטוף שמש, שבו ישבתי על שפת הים ונהנתי מרוח הגלים. היא נשבה באוזניי כמו מנגינה שלא החסירה אף תו. היא עטפה את כולי ונתנה מגן מכל הצרות שבאו. ישבתי שם, הסתכלתי על הים. על הים הגדול והכחול הזה, שפרוס לאופקי ורוחבי הארץ. תמיד תהיתי מה יש מעבר לשם. מה יש מעבר לאופק, לים הגדול הזה. הסתכלתי על עובדי הנמל העובדים בפרך, בשביל הקפיטול המזויע. ראיתי סרטני ים קטנים רצים בחול בעיקבות מזונם. ראיתי נוף עוצר נשימה דרך קרנות עיניי. עצמתי את עיניי ורק הקשבתי לאוושת הגלים המתנגנת לה באוזניי. זה היה הקצב שהחתיב לי את החיים. בתקופה הזאת, הכל היה נראה שליו. החיים היו נראים חסרי דאגות. עד שפרצה המהפכה והכל נפל. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. אבל באותו יום שמשי שכזה, לא ידעתי שחיי השתנו מהקצה אל הקצה. זה היה לפני שש שנים, שהייתי בת 12. הלכתי למקום מפלטי, הים, כמו בכל יום קיץ רגיל. זה היה עוד לפני שלמדתי לשחות, אבל החלטתי לנסות בעצמי פעם אחת. מה יקרה ? צריך לקחת סיכונים פעם בחיים. קמתי ממקום מושבי, על החול הרך, שהיה כו נוח אבל חלש כנגד כח רצוני. התמתחתי קלות וניערתי את כפות רגליי מפתיתי החול הדקים. התחלתי ללכת לכיוון הים, לעבר הבריכה האינסופית הזאת מול עיניי. הרגשתי ברגליי את המזג הנעים של המים, את הזרם שמלווה את החוף. התקדמתי, לאט לאט אך בטוח, לכיוון מימיו העמוקים של האוקיינוס הגדול הנפרס לפניי. ישבתי במים. הרגשתי איך כל הזרמים עוטפים את גופי ומשאירים אותו חי. הכנסתי את ראשי למים הצלולים והתנקתי מכל הדברים הרעים שהיו. עצרתי שם. הסתכלתי סביבי. לא האמנתי שאני בתוך הדבר הזה. הדבר הזה שנקרא ים. אף פעם לא הייתי ממש במרכזו, אף פעם לא העזתי להגיע לפה. ניסיתי לשלב ידיים ולשחות קדימה. הייתה לי הרגשה שזה עובד, שאני מצליחה. אבל גופי התטעה אותי. הכל היה פתאום שחור. ניסיתי לעלות למעלה, אך ללא הצלחה. ניסיתי להיאבק בגלים הרוחשים מעליי, שיעזרו לי להגיע למקום מפלט. אבל הם איכזבו אותי. הם לא הצליחו להרים אותי אל מעל המים. אל החיים שמחכים לי שם. הרגשתי באיטיות מחרידה איך אני שוקעת בתוך המצולות, איך אני ניפרדת מהעולם. אני מנסה ומנסה להאיבק בשארית כוחותיי, אבל גופי נוצר לי אכזבה. לפתע … אני רואה מן צל גדול מעליי. אני מתאמצת להסתכל מה זה העצם הזה שמנסה למשוט אותי מהמים הקודרים. אבל אני לא מצליחה. אני מרגישה את עיניי נעצמות בכבדות ונותנת לים לקחת אותי אליו.
אחרי כמה שעות, אני פותחת את עיניי בזהירות. אני רואה חול סביבי ואת הים קדימה, לא מאמינה שאני חיה. אני רואה מולי נער, בגילי אני חושבת, עם שיער פרוע ועיניים מדהימות … ירוקות או כחולות או משהו ביניהם. אבל אני לא מצליחה לזהות מי זה. אני קמה באיטיות והוא מביא לי כוס מים צלולים. אני שותה לגימה אחרי לגימה והוא מסתכל עליי במבט כזה. חשבתי שאני כבר עמוק בתוך הים, אבל בעצם מי שלקח אותי ממנו זה היה אותו נער. הוא שואל אותי מה שמי. "קוראים לי .. אנני" אני עונה לו חלושות. הוא משכיב אותי חזרה על החול. "יש לך שם יפה" הוא אומר לי ומלטף את שערי הרטוב. אנחנו יושבים שם שעות ארוכות, מנסים להירגע מכל הדברים שעברו עלינו. "שכחתי להזכיר אבל .. קוראים לי פיניק, נעים להכיר" הוא אומר וחיוך גדול ויפה עולה על פניו.