כל מה שאי פעם רציתי (וואן דירקשן) – פרק 1

– נקודת המבט של נייל –

״מה אתם הכי רוצים לעשות כאשר תגיעו לניו יורק?" הארי הכריז במטוס.
"לישון!" הכריז לואי בתשובה.
"לא!" התרעם עליו הארי. "לא לזה התכוונתי! התכוונתי למשהו גדול! למשל… אני רוצה לראות את האמפייר סטייט בילדינג!""
"אני רוצה לטפס ללפיד של פסל החירות…" לחשתי.
ארבעה "מה?! אתה משוגע?!" הגיעו אליי בתשובה.
"אני רוצה לעשות משהו שאני אזכור כל החיים שלי!" עניתי להם. נשמעתי חולמני. ובאמת הייתי כזה…״ זה חלום שלי מאז שאני קטן. תחשבו על זה! אתם לא רוצים לעשות משהו שיחרט בזיכרון שלכם לנצח! משהו שאף אחד עוד לא עשה! לפחות לא מאז שזה נאסר… בכל זאת… זה מה שאני רוצה לעשות…"
ליאם צחק, והניד את ראשו בחוסר הבנה. "יש לך משאלת מוות, אחי.״ אמר לי.
״אני רוצה לפגוש מישהי שסוף סוף תבין אותי…״ הרהר הארי בקול רם. ״אף אחת עד עכשיו לא באמת קולטת מי אני באמת… כולם סתם רואות את׳הארי סטיילס מוואן דירקשן׳ אני רק רוצה מישהי שתראה אותי כבן אדם רגיל.״
״או במקרה של נייל מישהי שתעשה לו סולם גנבים ללפיד של פסל החירות!״ צחק ליאם.
יריתי בו בו מבט זועם וכל הבנים צחקו…
אוי לי זו הולכת להיות נסיעה ארוכה.
כאשר ירדנו מהמטוס השעה כבר הייתה שעת שקיעה. קודם כל הלכנו לאמפייר סטייט בילנדינג כמו הארי רצה. ואור זה היה גבוה. אבל גם הביג בן מאוד גבוה. רק באסה שאי אפשר לעלות לפסגה שלו. או אולי אפילו יותר טוב, למחוגי השעון. זה יהיה ענק עם מישהו יתלה על מחוגי השעון במשך יום שלם ויזוז במעגל ביחד איתם עד שיגיע לנקודת ההתחלה שלו.
אחרי זה הלכנו לפסל החירות… מה לעשות? יום חופש אחד צריך להספיק את כל החלומות של כולנו בלילה אחד… לפיד של פסל החירות הנה אני בא!
הצטלמנו ליד הפסל ואני הבטתי למעלה מתבאס שהשעה הייתה כבר שעת לילה מאוחרת והטיפוס אל הלפיד מסוכן. לפתע הבחנתי באישה יפה, בת עשרים בערך, מטפסת לכיוון הלפיד.
היא הייתה יפה. לפי מה שהצלחתי לראות בחושך.
"אני כבר חוזר…" מלמלתי לבנים בעודי ממשיך למעלה אל פסגת הלפיד ואל האישה המסתורית הזאת שמגשימה את חלומי. "עדיף כבר שתחזרו לבית מלון…"
לואי הביט בי בספקניות. "ולתת לעצמך להרוג את עצמך? אני לא חושב."
"באמת… עדיף שתחזרו… זזה שתהיו כאן לא הולך לעצור אותי." ניסיתי טיעון אחר.
"אבל ככה נוכל לתפוס אותך אם תיפול." השיב זאין.
"שיהיה אני אגשים את החלום שלי פעם אחרת… נזוז." שיקרתי להם משפיל את ראשי למטה לאדמה משחק עצמי עצוב. הם התחילו ללכת לכיוון הבית מלון. נתתי להם לשקוע בשיחה ואז התחמקתי מהם ופתחתי בריצה אל הפסל.
ליד הפסל הייתה חבורה של ילדים משחקת בכדור.
כשהגעתי למרגלות הפסל, האישה כבר הייתה על הלפיד והביטה על הכוכבים והירח המלא. באותו הרגע ידעתי : אותה אני רוצה. אין עוד מישהי שתוכל להבין אותי, אין עוד מישהו שיצליח להבין את הרצון שלי לטפס עד הלפיד חוץ ממישהו שחווה את אותו הדבר. ועד שאני לא אשיג אותה אני לא אנוח. והמרוץ שלי אל החלום החדר מתחיל בהשלמת הקודם. ברגע שאני מגיע ללפיד אני מתחיל בהגשמת החלום החדש שלי : אהבה.
טיפסתי.
הפסגה. זה מה ראשי היה עסוק בו. וגם הגעתי אליה. בשנייה שהגעתי לסגה. האישה העומדת שם נבהלה הסתובבה והחליקה לאחור.
מהר רצתי אליה תפסתי את ידה בשנייה האחרונה והרמתי אותה למעלה.
היא באמת הייתה יפה כמו שחשבתי. היה לה שיער ארוך ארוך בצבע חום כהה, היא הייתה במעט נמוכה ממני, והעיניים שלה היו בצבע אזמרגד מהפנט ופשוט לא יכולתי להסיט את מבטי ממנה. היא הייתה מהממת.
אני החזקתי אותה בזרועותיי כמה דקות ארוכות ולא הבנתי מה קורה. ליבי ניתר כאשר הבנתי שהיא עושה את אותו הדבר.
"אני… נייל." הצלחתי לגמגם לבסוף. למרות שנראה לי שהיא כבר ידעה שקוראים לי נייל. מקווה שלא.
"נעים להכיר אותך, נייל… אני אלינור." היא ענתה. נשמעת מובכת.
"נייל!" שמעתי צעקה מלמטה. מיד אני ואלינור התנתקנו לאני הבטתי למטה וראיתי את חברי למטה. אוח… הם היו חייבים לגלות שעזבתי, נכון? זה היה הארי שצעק. ואז הוא שרק. "ומי החברה היפה שלך? ולמה היא הסכימה לך כשאמרת לה שאתה רוצה להתאבד?"
אלינור פערה את עיניה ומבטה נורה אלי. "אתה מה?!" היא קראה.
"אני לא באמת רוצה להתאבד… הם צוחקים עלי כי זה מסוכן ונראה להם כמו התאבדות…" הסברתי מגלגל את עיני.
"אפשר לקרוא לזה ככה…" אלינור צחקה והביטה למעלה. עד שכדור הגיח משום מקום ופגע בראשה של אלינור והדף אותה למטה. היא נפלה והפעם לא הספקתי לתפוס אותה.
הבנים מיהרו לגדה של הים, והביטו בתדהמה בעודה נופלת למטה וצורחת.
היא נחתה במים בחבטה אדירה, ספלאש ענק של מים נורה מהמקום שבו היא נחתה.
"אלינור!" קראתי כאשר היא לא עלתה למעלה. "אלינור!" קראתי שוב והפעם בחוזקה, הייתי בטוח שכל הרחוב שומע אותי.
משהו עלה לפני המים… אבל זו לא הייתה אלינור. זה היה כתם דם ענק ואדום.