רדופה-פרק 19-פרק אחרון

בפרק הקודם:
"אני מצטער"אמר חלושות ומת בין זרועותיי.
"לא,לא זה לא יכול לקרות לי שוב ליאם תתעורר,ליאם"אמרתי בקול שבור וניערתי אותו רציתי לראות את עיניו עם ניצוץ כמו בכל פעם,אבל לא,לא היה שום ניצוץ.
סגרתי את עיניו ונשקתי קלות את פיו.
לקחתי את האקדח שלו ונפנתי לויסנטה.

הפרק:
סגרתי את כל הדמעות שעוד היו בעיניי והדחקתי את כל רגשותיי,הדחקתי את ליאם אשר שכב ללוא רוח חיים מאחוריי,ופשוט התרכזתי במחשבה אחת,במטרה אחת,לעשות את מה שבגללו באתי לכאן,להילחם בויסנטה בקרב עד המוות.
התקרבתי אליו,והוא התרחק בזחילה אחורה בכל צעד שעשיתי, עד שהגיע לקיר.
צעדתי עוד כמה צעדים וממש יכולתי לדרוך עליו אבל במקום זה רכנתי כדי לקחת את אקדחו אשר היה ברצפה,והתבוננתי בפניו .
הוא נראה שבור,וכאוב וומעורר רחמים.
רק שעליי זה לא עורר שום רגש.
רק דבר אחד חשבתי עד כמה האדם הזה פתטי שהוא הרג את הבן היחיד שלו,האדם היחיד הקרוב אליו בעולם כולו.
דמעות התנוססו על פניו.
לא ידעתי כבר האם לפחד ממנו מזה שהרג את בנו בשביל שיקוי,אוו לצחוק עליו על זה שעשה זאת לשווא.
למרות שרק על הריגת ליאם,הוא עורר את רצוני לנקום בו עוד יותר.
"אתה יודע כבר היינו בסיטואציה הזאת כבר,רק שבפעם הקודמת אני ברחתי ואתה נשבעת להרוג אותי,אתה זוכר?"שאלתי אותו
הוא הנהן חלושות והביט בפניי הוא נראה מעט מפוחד ממני.
ואני שמחתי מזה וצחקתי צחוק קטן בליבי.
"מה אתה חושב יקרה עכשיו ויסנטה,אותו הדבר?"שאלתי אותו בארסיות.
עכשיו הוא נראה מפוחד ממני יותר משפחד לפני כמה רגעים.
"איזבלה,בבקשה……"החל אבל קטעתי אותו באמצע.
התרוממתי ממקומי ברצפה מולו ואמרתי:"אתה רצחת את הוריי,רצחת את אחי הגדול,רצחת את אחותי הקטנה שהייתה בבטנה של אימי,רצחת את אהבתי הראשונה,רצחת את הידידים היחידים שרחשתי בכול המאבק הזה נגדך,והכי גרוע רצחת את אהבתי האחרונה שבמקרה הוא בנך,עכשיו אני שואלת את עצמי ויסנטה אתה חושב שמגיע לך חמלה?"שאלתי אותו
הוא הינהן,ואז נד בראשו נמרצות.
"המטרה מקדשת את האמצעים,המטרה מקדשת את האמצעים,המטרה מקדשת את האמצעים……."מילמל לעצמו כדי להזכיר לעצמו שהוא לא אשם שזאת הייתה רק נפילה אחת ושאחרי שיקבל את השיקוי יוכל להתפלל לזה שבנו סלח לו.
צחקתי צחוק גדול מכול הלב ששמעתי אותו,הוא באמת היה מעורר רחמים,הוא נראה על סף שיגעון,וזה לא מצא חן בעייני שביום שאני יהרוג אותו הוא יהיה על סף שיגעון זה יהיה לא הוגן מכל כך הרבה בחינות.
אבל רגע מה זה מעניין אותי בכלל.
זה היה פייר שהוא רצח את הוריי ואחי ללוא אזהרה.
זה היה פייר שרצח אלפי תינוקות והורים בכדי למצוא אותי.
זה היה פייר שהרג את אהבתי הראשונה.
והכי לא פייר שהרג את בנו.
"אתה פתטי,אתה מחליא אותי"אמרתי והרמתי את האקדח כדי שיהיה בגובה ראשו.
"מה שאני צריכה לעשות כדי לגרום לך להפסיק לנשום אוויר שאתה לא מגיע לו זה לירות ירייה אחת וחלקה לראשך."אמרתי לו בפשטות.
התקדמתי אליו ושמתי את קנה הרובה על רקתו.
"מספיקה לי רק ירייה אחת" מילמלתי אליו.
לפתע הוא זז במהירות השיא,תפס את הרובה בחוזקה,וחבט בי עם רגליו.
הרובה החליק מידי ונמצא במרחק של 3 מטר ממני.
כאשר החליק הוא פלט ירייה.
שמעתי את אנשיו של ויסנטה נאבקים לפתוח את הדלת,אשר נעלתי לפני כמה דקות.
ויסנטה רץ אל כיוון הרובה ואני לא הספקתי לעצור אותו.
ידו כבר נגעה ברובה.
והעלתה אותו מעלה.
ויסנטה כיוון את הרובה אל ראשי בדיוק כמו שאני עשיתי ואמר:"את צודקת איזבל בדיוק ייריה אחת קטנה ואת כבר מתה."
הזזתי את ידי באיטיות כדי שהוא לא יראה והסוותי את מעשה זה בדיבור.
"אז תירה כבר,למה אתה מחכה, לכל הרוחות"שאלתי אותו למרות שידעתי את התשובה.
הוא ציקצק בלשונו וחייך חיוך מריר.
"לא כל כך מהר לפני זה אני רוצה את מה שמגיע לי"אמר
"מה כדור לראש?,אין בעיה תביא את הרובה"אמרתי בחיוך למרות שידעתי שהמצב הזה ממש לא מבדר.
"איי, איזבלה מתבדחת על סף המוות שלך,שנינו יודעים בדיוק מה אני רוצה"אמר.
לרגע נראה כאילו ששכח שלפניי דקות ספורות הוא רצח את בנו והיה על סף שיגעון.
"ושנינו יודעים שרק על גופתי המתה אתה תקבל אותו"אמרתי לו.
פניו התקשחו והוא אמר:"אני גמרתי עם המשחקים,עם כך את רוצה כך יהיה."
הוא כיוון את הרובה אל ליבי,וירה.
לא יחלתי לזוז הרגשתי כאילו שמשהו החזיק את רגליי נטועות באדמה.
עד שהדף הכדור שנשלח אלי פגע בי.
שאר הדברים היו מטושטשים.
נפלתי לאחור על הרצפה,ודמעות יצאוו מעיניי.
לא הצלחתי לזוז עד שבשארית כוחותיי הרמתיאת ראשי לראות את הפצע.
זה היה כדור שכמה סנטיטרים מליד הלב וזה אומר רק דבר אחד.
בעוד רגעים ספורים אני ימות.
לפתע שמעתי רעש נורא,ואור שמש חזק נכנס פנימה.
שמעתי ניידות משטרה,וראיתי שוטרים נכנסים אל תוך המחסן.
הם תפסו את ויסנטה ועצרו אותו שניסה להתקרב אליי.
הוא התחיל לצרוח שאני התאבדתי,שזאת אני עשיתי את זה אבל כמובן הרובה היה אצלו וזה נתפס כשקר.
בתוך השוטרים היה דן,הוא רץ ישירות אליי,ובפניו היו דמעות.
"ד..ד..דן"אמרתי לו בכוחותי שנשארו.
"ששש אל תדברי תשמרי כוחות."אמר בקול סדוק.
"דן,,,,,כשאמרתי…לויסנטה שאני יקח את השיקוי איתי לקבר צדקתי"אמרתי לו
"אני לא מבין איך?"שאל
הרגשתי אני מתחילה כבר לאבד את הכרתי,ושעיניי נעצמות.
"לא,לא איזבל תשארי איתי אל תמותי."אמר וניער אותי כדי שהתעורר.
פתחתי חלושות את עיניי ונצרתי את פניו של אחד האנשים החשובים לי ביותר בעולם.
"אניי…שתיתי,,את השיקוי….."אמרתי לו.
ואז הפסקתי לשמוע וראיתי כבר שחור,ולפתע ראיתי את הוריי ואחי.
אימי הושיטה לי יד,ואני אחזתי בה בהיסוס.
אבל אז הבנתי שאני הולכת להגיע למקום מלא שלווה שבו לא יהיה צריכה לדאוג לשינאתי האין סופית נגד ויסנטה,פשוט השתחררתי ממנה,ורוחתי עלתה למעלה………