סיפור עצוב בלי שם.

ישבתי על החוף, נהנית מקרניה האחרונות של השקיעה. חיכיתי לאמא שלי שתבוא. אני יודעת שהיא תבוא. אני בטוחה שזה יקרה. הרי היא שלחה לי מייל על זה! זה חייב להיות אמיתי! מאז שההורים שלי התגרשו לא ראיתי את אמי אפילו פעם אחת. התרגשתי אבל ניסיתי להיות רגועה, שאמא שלי תתגאה בי. רציתי להראות לה שאני עדיין אותה אחת שהיא אהבה והתגאתה בה, אז ישבתי בסבלנות על החוף, בעוד גלים קטנים של מים זורמים לכיווני ומלטפים את רגליי.
ציפור קטנה תופפה ברגליה על החול והשאירה בו סימני רגליים קטנטנות, שנעלמו מספר שניות אחר כך, כשגל נשבר על סלע והפך את החול שלידו לחלק. הציפור התקרבה אליי. נתתי לה לעלות על אצבעי עטורת הטבעת שאימי הביאה לי לבת המצווה שלי. הציפור לקחה לי את הטבעת במקורה. החסרתי פעימה. זה בערך החפץ הכי חשוב לי בעולם!!! נחרדתי.
התחלתי לבכות בשקט – מאוכזבת מאמא שלי שהבטיחה שתבוא, עצובה על הטבעת שאבדה. לפתע כל חיי עברו לפניי כמו בסרט מהיר, והתחלתי לבכות ולבי נצבט, כשחשבתי על כל הפעמים שקיוויתי וזה לא קרה, שעשיתי המון ובכלל לא ייחסו לי חשיבות, שעשיתי את המיטב ולעגו לי, שהייתי עצובה ואף אחד לא עזר, אף אחד לא היה שם בשבילי. בעצם, חשבתי, כל חיי הייתי בודדה, הייתי לא יותר מאשר חתיכת קיר מתפרקת במחסן נטוש, שמנסה לייפות את המצב. הייתי צריכה להבין, שעל חיי נגזר להיות מרירים ומלאים אכזבות.
מרוב צער, לא השגחתי בדבר, והים סחף אותי אל לבו, ועד היום אני נמצאת שם, בקרקעית.