הנסיכה ואליה (פרק 1)

מלך הממלכה מת, ובנים לא היו לו. רק בת אחת, נערה מתוקה, שעד כמה שהיתה חכמה, היא היתה בת ולא יכלה להיות המלך.
לכן החליט, לפני מותו, שכשימות תבחר בתו את המלך הבא. על כן, הנסיכה ואליה, אבלה ועצובה אך עדיין יפהפיה, ישבה על כסא לצד כסא המלכות (הציעו לה לשבת על כס המלך, אבל היא אמרה שהיא לא מתכננת לשבת בו לעולם, לזכר אביה), מתכוננת לנשף שיתחיל עוד עשר דקות כדי לבחור את המלך הבא.
נערים וגברים זרמו בהמונים אל תוך הארמון המפואר.
בגלל שלא היה לה דבר לעשות, היא בחנה את עצמה על גב הכף ששכחה מדוע החזיקה בידה.
היו לה תלתלים אדמוניים מקסימים וריחניים, אף קטן וסולד, שפתיים אדומות מושלמות וגוון עורה שחום בהיר מהמם. על גופה היא עטתה שמלת תחרה שחורה, כסמל לאבלות, וקשרה לעצמה סרט מפוחם על שיערה. היא מיהרה למחות דמעה שחמקה לה מבין עיניה.
בגלל שנסיכות לא באמת בוכות, כמו באגדות. נסיכות חייבות להיות איתנות ובוגרות, כי ביום מן הימים יצטרכו לעזור בהחלטות השלטון.
היא בחנה את הדמויות שנכנסו לאולם; חלקם עם חליפה שחורה ועניבה, אולי בצירוף מגבעת. חלק הגיעו עם חולצה ומכנסיים לבנים, ועניבה שחורה. רק אחד בלט בגלל שהיו לו בגדי חול.
כובע קש היה מונח ברישול על ראשו העטור תלתלים בהירים. חולצתו היתה בחלקה בתוך מכנסיו החומים ובחלקה מחוצה לה.
הנסיכה ואליה הביטה בו בהשתוממות והבחינה שיש עוד רבים שלוטשים בו עיניים – הרוב אפילו מתלחשים ביניהם בסבר פנים מזועזע.
היא חיכתה שכולם ירגעו, וכששקט שרר באולם רחב הידיים, היא לקחה את המיקרופון ואמרה, "שלום לכם, רבותיי."
הדממה נעשה פחות כבדה; איש או שניים פערו את עיניהם, כנראה מתפעלים מיופייה. אבל היא לא התרגשה.
"התכנסתם כאן היום כדי שאחד מכם ייבחר למלוכה. הייתי אמורה לפצוח בנאום משעמם על המסורת והמנהגים, אבל אני אחסוך ממכם את השעמום הבלתי־נסבל הזה."
גל צחוק עבר באולם ודעך.
"כפי שאולי אתם יודעים," המשיכה ואליה באדישות, "תצטרכו להציג את עצמכם ולמה אתם דווקא תמלכו הכי טוב. וחוץ מזה," הוסיפה ולקחה נשימה עמוקה, "המלך יהיה צריך – אה – להינשא לי."
רחש בלתי מוסבר עבר בקהל. של התרגשות, אולי. כי מי לא היה רוצה לזכות באישה מקסימה כמו ואליה…?
"בסדר," מיהרה ואליה להפר את הדממה המביכה, "אתם תצטרכו לעלות אחד אחד לבמה הזאת, כל אחד צריך להיכנס איתי מאחורי הוילון הזה – והתוצאות יתקבלו."
הראשון שניסה להיבחן היה גבר בן עשרים.
"שלום," אמר בביטחון וחייך חיוך כובש, "אני הנרי."
"אה – היי."
"ביקשת להציג לפנייך משהו, שיוכיח שאהיה מעולה במלוכה ובחיי איתך – חשבתי שהדבר הטוב ביותר הוא נשיקה," הוא ליקק את שפתיו, "אחרת לא תדעי אם את באמת רוצה להתחתן איתי."
"בטוח שלא," מלמלה ואליה, אבל הנרי לא שמע אותה.
הנרי היטה את פניו והתקרב אליה. ואליה חשבה בלחץ, שאולי היה כדאי לאסור את המבחן הזה.
כששפתיהם נפגשו, ואליה הרגישה פרץ של חימה גואה בה. את הנשיקה הראשונה שלך בזבזת על מישהו זר ומבוגר ממך! חשבה בכעס.
"בסדר," אמרה בפיזור דעת, "אתה יכול ללכת. תוצאות יתקבלו." אבל אחרי שהנרי יצא, בחיוך מלא שיניים לבנות, ואליה סימנה X מדוייק וברור במחברת שלה.
עכשיו נכנס לחדרון נער בן 17, שהציג את עצמו כ"טום".
"נעים מאוד, טום," אמרה ואליה ולחצה את ידו.
"שלום, הוד מעלתך," הוא קד קידה וואליה הרגישה מובכת.
"מה שאני אעשה זה דבר מקורי מאוד. אני בטוח שאף אחד לא יחשוב עליו. זה מסמל את האהבה שתשרור בינינו, את ה – "
"מה זה?" שאלה ואליה בקוצר רוח.
"נשיקה."
ואליה השתוקקה לתת לו סטירה, אבל ידעה שלא אסרה על כך, ולכן אין לה זכות לומר לא לאף אחד. אבל מה, תהתה לעצמה ברוגז שגבל בחוסר אונים, עכשיו מאה זוגות שפתיים ינשקו אותי?!
בהבעה דומה להבעה שאמורה להיות על פנים של אדם שהולך לחבל התלייה, היא קירבה את פיה אל טום.
אבל הפעם הנשיקה היתה רכה יותר, נעימה יותר. היא כמעט השתוקקה שהיא תימשך.
אבל אז הקיצה את עצמה מהרהוריה. נשיקות לא קובעות הכל, חשבה לעצמה, וזה שהוא מנשק טוב לא אומר שהוא יהיה גם בעל טוב ומלך טוב! ולמה, למען השם, כולם חושבים רק על הנישואים איתי ולא על המלוכה?! תהתה בעצבנות קלה.
"טוב," אמרה לטום אחרי שהתנתקו, "להתראות, תוצאות יתקבלו."
ובינתיים היא לא ידעה מה לסמן במחברת, אז השאירה את החלק שלו ריק.
היא יצאה מהחדר דרך הוילון, וקראה בכעס, "אני רוצה שכולם יחשבו גם על המלוכה, ולא רק עלי! ושמעתי אותך!" הוסיפה ברוגז לאיש קטן קומה שלחש לחברו, "איזה מתוקה היא כשהיא כועסת."
ואליה חזרה לחדר, וחיכתה לבן הבא שייכנס.
לחדר נכנס בן בגיל 19-20 (כך לפחות היא שיערה) ופתח בדבריו.
♥
המשך? מה אתם חושבים? :)