ילדה מוזרה פרק 4

טופז24 03/05/2012 1013 צפיות 11 תגובות

יצאנו לטייל בחצר בית הספר, ואז ליאו בא.

"היי, ליאו, מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו, קצת מופתעת.
"סתם, שיעור משעמם…" ענה והתיישב לידי על הספסל.
"אני הולכת להביא טישו…" אמרה ליסה בוכה והלכה.
"מה קרה לה?" שאל אותי ליאו.
"דקסון… הם נפרדו… הוא בגד בה…" אמרתי.
"אה…. מסכנה…" אמר.
"תגיד, מה הסיבה האמיתית לכך שאתה לא בשיעור עכשיו?" שאלתי אותו.
"זה…. כי חשבתי על מה שאמרת…. ואני גם לא ממש מסתדר עם העובדה שאנחנו אמורים היינו להיות מתים עכשיו…. אני לא מתכוון לנסות להיות אמיץ, כשאני יכול פשוט להבריז…" אמר וקרץ לי.
"אבל בינתיים אתה כן אמיץ! אתה מתמודד עם זה יותר טוב משאני מתמודדת עם זה. כלומר, איך אתה יכול לקרוץ בעליזות שנייה אחרי שאמרת את זה? אני לא מסוגלת…" אמרתי ונשענתי על כתפו.
"זאת הדרך שלי להתמודד עם זה. לא לחשוב על זה, או למצוא משהו מצחיק בזה. ותדעי, שלפעמים הדרך הכי טובה להתמודד עם משהו- זה לצחוק עליו." אמר לי. ליסה חזרה והתיישבה לידנו.
"ליסה, אני מצטער…." אמר ליאו.
"על מה? זה לא היית אתה שנישקת מישהי אחרת מול הפרצוף של חברה שלך!" אמרה ליסה ובכתה. הרגשתי קצת נבוכה מהמשפט הזה.
"כן, טוב, אבל אני משתתף בצערך…" הסביר את עצמו ליאו.
"הוא לא שווה את זה. יהיה לי יותר טוב בלעדיו…." אמרה ליסה. אף אחד מאיתנו לא דיבר. ליסה משכה באפה לעיתים קרובות, וזה התחיל לחרפן. אני נשארתי שעונה על כתפו של ליאו, שליטף ברכות ובעדינות את שיערי.
"אל תפסיק…." ביקשתי ממנו כשהרגשתי שידיו ניתקות משיערי. נשמע הצלצול וערמות של ילדים נדחפו דרך הדלתות כדי להגיע לחצר. ראיתי את ניק ושמתי לב שהוא הבחין בנו. עצמתי את עיני כי השמש סנוורה אותי ואחרי מספר שניות שמעתי את קולו של ניק.
"מה קרה?" שאל. הוא דיבר לליסה.
"אני ודקסון נפרדנו" לחשה לו.
"בואי, אנחנו נעודד אותך!" אמר והצביע על ג'ייק, דיין, ביאטריס, בוני וניקול. ליסה לא התווכחה והלכה אחרי ניק. נשארתי עם ליאו.
"ליאו, מה אנחנו?" שאלתי לפתע.
"בני אדם" ענה.
"אתה יודע שכנראה אנחנו לא…." אמרתי ופניתי אליו.
"מי אמר?" שאל אותי.
"אני. כלומר, תחשוב רגע על כל מה שקרה. על איך שניצלנו, ועל הקעקוע, על הגוונים ואפילו על הדרך שבה נהרג הטייס. אני לא חושבת שאנחנו אנושיים, ליאו…" אמרתי.
"אל תדאגי, תאמיני לי שהכל יהיה בסדר" אמר.
"אבל…." לא הספקתי לסיים את המשפט והרגשתי בשפתיו של ליאו נוגעות בשלי.
"הכל יהיה בסדר" אמר לבסוף.
"אז זאת הדרך שלך להשתיק אותי?" שאלתי.
"אמ…כן…" אמר.
"טוב, אז אני אוהבת את הדרך הזו…." אמרתי וראשו התקרב לשלי, שוב. לפתע שמתי לב שכמעט כל מי שבחצר מביט בנו.
"מה?!" שאלתי. שלחנו לעברם מבטים כועסים.
"כלום…." ענה אחד מהם וכולם המשיכו במה שעשו, כאילו לא קרה כלום.
"מעצבנים…." מלמל ליאו.
"כן…" אישרתי את דבריו.

"בואו כולם! האוכל מוכן!" קראה פיבי ברחבי הבית הענק. כולנו ירדנו והתיישבנו ליד השולחן. הוא היה ערוך לארוחת הערב.
"מה קורה, אמא?" שאל לארי.
"אז ככה, קיבלתי מכתבים מבית הספר שלכם. יש לכם פעילות בנושא ה'ורד הלבן' מחר בערב." אמרה. נרתעתי קלות.
"אני לא רעבה…" אמרתי, ובלי לחכות לתשובה קמתי ורצתי לחדרי. התקשרתי לליאו.
"הלו" ענה קול מוכר.
"ריאן?" שאלתי.
"כן, מי זאת?" שאל.
"אפשר את ליאו?" שאלתי בלי לייחס חשיבות לשאלה שלו.
"כן, אמבר." זיהה אותי.
"הלו?" שמעתי את ליאו.
"ליאו…." אמרתי, אבל לא הצלחתי להמשיך את המשפט.
"לא נלך לפעילות הזאת" אמר.
"זה חובה, ליאו…" אמרתי בזמן שדמעות חונקות את גרוני.
"אז אני אהיה שם איתך. אנחנו לא חייבים להקשיב למה שהמורה אומרת. יהיה בסדר, אמבר. אני מבטיח." אמר.
"אל תבטיח משהו שאתה לא יכול לקיים…." אמרתי.
"אל תדאגי אמבר… אני אהיה שם איתך." אמר והרגשתי יד מונחת על כתפי. זה היה ניק.
"אני צריכה ללכת…" אמרתי.
"טוב, נתראה." אמר וניתק.
"מה אתה רוצה, ניק?" שאלתי אותו.
"לדעת" ענה.
"מה לדעת?" היתממתי.
"את האמת" ענה לי. נרתעתי.
"כשאני אדע אותה, אני אלה לך" אמרתי ונשכבתי על המיטה.
"אבל את יודעת חלק ממנה. אני רוצה לדעת את מה שאת יודעת." אמר.
"תאמין שאתה לא רוצה" אמרתי והתחפרתי מתחת לשמיכה העבה.
"אני רוצה!" כמעט צעק.
"אבל אני לא! אני לא יכולה…." אמרתי ובכיתי.
"תקשיבי, אמבר…. אני מצטער. אבל אני לא יכול לתת לך להיות במצב הזה…. את נראית מותשת, על סף יאוש מוחלט. אני לא אעזוב אותך! את לא חייבת לגלות לי עכשיו, אבל בבקשה, תבטיחי לי שתספרי לי בעתיד." ביקש.
"אני לא מבטיחה כלום" החנקתי מגרוני. אחרי ששמעתי שהוא יצא, רציתי להסתכל שוב על הקעקוע. הורדתי חולצה ונשארתי מתחת לשמיכה. לא הבחנתי במשהו מיוחד. כשהרגשתי שמתחיל להיות חנוק, הורדתי מעלי את השמיכה. צעקתי כשגיליתי שניק עדיין היה בחדרי.
"צא מכאן!!" צעקתי עליו ומיהרתי להתכסות שוב עם השמיכה.
"אני מצטער…" אמר בקול מופתע, מסמיק כולו ויצא מהחדר. חייגתי לליאו.
"ליאו?" שאלתי כשמישהו ענה.
"כן" ענה, אבל זה לא היה הקול של ליאו.
"ריאן, תן לי את ליאו" ביקשתי.
"אוף…" אמר ושמעתי צעדים.
"הלו?" הפעם זה היה הקול של ליאו.
"ליאו, זאת אני. תקשיב, אני לא יכולה להתמודד עם זה! מחר אני אתמוטט! אני רוצה לדעת את האמת…" אמרתי חרישית בידיעה שזה מה שאמר לי ניק לפני דקה.
"אמבר, תאמיני לי שגם אני רוצה, אבל בינתיים, אנחנו צריכים לעבור את מחר, ואז הכל יסתדר. אני מבטיח." אמר.
"אתה שוב עושה את זה…" אמרתי.
"את מה?" שאל.
"אתה מבטיח דברים שאתה לא באמת יכול להבטיח…" עניתי.
"טוב, תקשיבי, אני צריך ללכת, נדבר מחר. ואנחנו לא חייבים להיות בטקס. אנחנו נבריז." אמר וניתק.
"אמבר?" שמעתי נקישות על דלת חדרי.
"תלך מכאן, ניק!" ניסיתי לצעוק, אבל גרוני היה חנוק מדי.
"אני אלך. בתנאי שתתני לי לומר לך משהו." אמר.
"מה?" שאלתי.
"תתני לי להכנס" ביקש. לבשתי את חולצתי ואישרתי לו להיכנס.
"מה רצית?" שאלתי אותו.
"לומר לך משהו. רציתי לומר לך…. שאני אוהב אותך…"


תגובות (11)

אוווו .. איזה חמוד הוא אוהב אותה !
אבל רגע ! יש לה את ליאו ! מנ׳ל ?!

04/05/2012 10:39

עאעאעאע מדהים תמשיכי!!!

04/05/2012 13:54

תמשיכיי , הייתי כותבת יותר אבל אני לא מרגישה טוב!!

04/05/2012 15:20

תמשיכי בבקשה

04/05/2012 15:46

אני אמשיך, ודנה- תרגישי טוב :)

05/05/2012 01:32

תודה ^ _ ^
ברור שתמשיכייי !!!!!

05/05/2012 01:49

מתי תעלי עוד?!?

05/05/2012 08:43

תמשיייכיי !!

05/05/2012 13:06

אני מצטערת שלוקח לי זמן להעלות עוד פרק אבל אני בדרך כלל מעלה את הפרקים אחרי שאישרו כבר את הסיפורים, ואז צריך לחכות ליום שלמחרת….. אז, בקיצור…. סורי…..

05/05/2012 14:30

אז מחר היה?!?

06/05/2012 10:49

היום בערב יהיה.

06/05/2012 11:20
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך